ג – מנהגי האבלות למעשה

[3]. בין לנוהגים עד ל"ג ובין לנוהגים עד ל"ד, בבוקר מסתיימים מנהגי האבלות, מפני ש'מקצת היום ככולו'. וכמו לגבי אבלות שבעה, שאחר שישב האבל מעט על הארץ בתחילת היום השביעי, כבר קיים את אבלות היום השביעי ויכול לקום מאבלותו, כך לגבי מנהגי האבלות של ספירת העומר, בבוקר ל"ג או ל"ד בעומר מסתיימים מנהגי האבלות. ויש מקילים כבר מהלילה, כמבואר להלן.

מנהג יוצאי ספרד עד ל"ד בעומר מובא בשו"ע תצג, א-ב, ומבואר בהלכה הקודמת במנהג ג'. וכן נהגו בארץ ישראל, סוריה ואלג'יר (בג'רבא החמירו עד ערב חג השבועות). ובשעת הצורך אפשר להקל מליל ל"ד בעומר (כשיטת רמב"ן, שמקצת הלילה ככולו). אמנם ברוב קהילות יוצאי ספרד נהגו להפסיק את מנהגי האבלות כבר ביום ל"ג בעומר (ויש שהקילו בליל ל"ג). וכך נהגו ברוב קהילות צפון אפריקה: תוניס (עלי הדס יג, א), לוב (ר"י רקח, השומר אמת לד, יח), רוב קהילות מרוקו (עטרת אבות כג, יב), מצרים (מהריק"ש, נהר מצרים דיני העומר כו-כז), וכן בטורקיה (ר' חיים פלאג'י במועד לכל חי ו, א). וכן מובא בספרי מנהגים מבבל, פרס, כורדיסטן ובוכרה. וכל העולים מקהילות אלו רשאים להמשיך במנהגם. ואף הנוהגים כשו"ע, בשעת הצורך רשאים להקל מל"ג בעומר עפ"י הוראת חכם (עי' יבי"א ה, לח). יוצאי קהילות ספרד שמסתפקים במנהגם, רשאים להקל מל"ג בעומר, שכן בספק מנהג אבלות הלכה כמקילים.  ←

מפשט דברי הרמ"א תצג, ב, משמע שרק בבוקר ל"ג מותר לשאת אשה ולהסתפר, אבל בלילה אסור. והטעם, כי צריך לנהוג ל"ג ימי אבלות, ונפסק בשו"ע יו"ד שצה, א, שרק מקצת מהיום נחשב ככולו, כדעת מהר"ם מרוטנבורג, ולא כדעת הרמב"ן שסובר שגם מקצת הלילה נחשב ככולו. וכ"כ הגר"א, ולכך נוטה במ"ב י. אולם רבים סוברים שכל ל"ג מותר, וכ"כ מעי"ט, חק יעקב, מור וקציעה ועוד. והטעם, כי ל"ג בעומר, לילו ויומו, הוא זמן שמחה, שבו פסקו למות. בנוסף, מנהגי אבלות אלו קלים, ואפשר לסמוך בהם על הסוברים שמקצת הלילה ככל היום (ועי' פר"ח תצג, ב).

[4]. באשכנז נהגו כמנהג ד' שהובא בהלכה ב', לפיו העיקר לנהוג ל"ג ימי אבלות, בסוף הספירה או בתחילתה. ואף הוא מתפצל לכמה אפשרויות: א) בתחילת הספירה (כמנהג אשכנז בא"י); ב) מיום ל' בניסן שהוא א' דר"ח אייר ועד ג' בסיוון בבוקר; ג) מיום ב' באייר עד ערב חג השבועות (רמ"א תצג, ג, מ"ב טו). כתב רמ"א תצג, ג, שאין לנהוג במקום אחד כשני מנהגים שונים, משום 'לא תתגודדו'. אבל כאשר מתגוררים במקום אחד בני קהילות שונות – מותר, וכ"כ באג"מ או"ח א, קנט. לפי מנהג אשכנז זה, כאשר אין מנהג קבוע בעיר, רשאים לבחור באחד המנהגים, רק שלא ינהגו כקולי שני המנהגים. ואף יכולים לנהוג שנה אחת ל"ג יום בתחילת הספירה ושנה אחרת מר"ח אייר, מפני שאין אלו מנהגים שונים אלא העיקר לנהוג מנהגי אבלות ל"ג יום רצופים. וכ"כ חת"ס או"ח קמב, וביאר דבריו באג"מ או"ח א, קנט. עוד כתב חת"ס, שאפשר לנהוג לעניין נישואין כמנהג אחד ולעניין תספורת כשני. ע"כ. כיום בארץ ישראל הקהילות התחברו זו בזו, ורק מעטים מאוד מעולי אשכנז נוהגים להתחתן עד ר"ח אייר.

יש נוהגים להחמיר שלא להינשא ולא לקיים שמחות גדולות של רשות בכל ימי הספירה, ואילו מתספורת, ניגון וריקוד נמנעים רק עד ל"ג בעומר (עי' ספר מנהגי א"י סימן יח, ב, ושעה"צ תצג, ד). וזאת על פי המסורת שהמגפה נעצרה בל"ג בעומר, אולם התלמידים שמחלתם התחילה לפני ל"ג בעומר מתו עד חג השבועות (מהר"ל חידושי אגדות ליבמות סב, ב). ועוד, שֶבעת מסעי הצלב ומאורעות ת"ח ות"ט נרצחו מאות אלפי יהודים מבני קהילות אשכנז בסוף ספירת העומר (עי' ט"ז תצג, ב). במנהג זה יוצאים ידי כל המסורות: בדברים החמורים מתאבלים כל הספירה, כמנהג א', ובדברים הקלים עד ל"ג בעומר, כמנהג ב' בהלכה ב. אבל מר"ח סיוון המנהג להתיר עריכת נישואין, מפני ששמחת חג השבועות, שכבר ניכרת מר"ח סיוון, מבטלת את האבלות. הסבר נוסף: למנהג אשכנז צריך ל"ג יום, ואם כן מונים ל"ג ימים החל מאחרי איסרו חג (ואין מחשיבים את ר"ח אייר ול"ג בעומר), ולפי זה מר"ח סיוון הכל מותר. למעשה, למרות שגם היום יש שמורים ליוצאי אשכנז להחמיר בזה (עי' פס"ת תצג, ו, 49), כיוון שבני כל העדות חיים יחד, ולמנהג רבים אחר ל"ג בעומר אין יותר מנהגי אבלות, יש להורות כמקילים לקיים אירועי שמחה לאחר ל"ג בעומר בלא הגבלה, כי במנהגי אבלות הולכים אחר המיקל, וקל וחומר בימינו, שאנו בעיצומו של תהליך קיבוץ הגלויות ובניין הארץ.