בעזרת ה' זכה עם ישראל במלחמת ששת הימים לניצחון כביר על אויביו. המלחמה התנהלה בשלוש חזיתות, ובמשך ששת ימי המלחמה, נשבר מטה עוזם של אויבינו לרסיסים ונחלו תבוסה מוחלטת. באותם ימים שחרר צה"ל את כל המקומות הקדושים ביהודה ושומרון ובראשם ירושלים ומקום המקדש, ועימם חצי האי סיני והגולן. כל מי שהביט נכוחה, אם רק היה ניצוץ של אמונה בליבו, ראה עין בעין את דברי תורתנו הקדושה (דברים כג, טו): "כִּי ה' אֱלֹוהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ". הניצחון הגדול הזה היה ממש נס גלוי.
כדי להודות לה' ולפרסם את הנס, קבעה הרבנות הראשית את יום כ"ח באייר שבו שוחררו ירושלים העתיקה ומקום המקדש, כיום הודאה ושמחה לכל ישראל. ותקנו לומר בו אחר תפילת שחרית הלל בברכה.[11]
[11]. הרבנים הראשיים אז היו הרב אונטרמן והראשל"צ הרב ניסים. בין השותפים להחלטה במועצת הרבנות הראשית בי"ז באדר תשכ"ח היו הרב זווין, הרב ישראלי, הרב טכורש, הרב שלום יצחק הלוי, הרב יהושע פיטוסי והרב יצחק אביחצירא. עי' בספר 'הרבנות הראשית' ח"ב, מאמרו של הרב שמואל כץ, ובעיקר בעמ' 974-975. ועי' בספר 'הלכות יום העצמאות ויום ירושלים' עמ' שפז. ובעמ' קכה, תשובת הרב אונטרמן על גודל חשיבות המצווה לפרסם את הנס, שיש אפשרות לומר שהיא חשובה מקריאת שמע, וכן מבטלים תלמוד תורה כדי להשתתף בקריאת המגילה משום פרסום הנס. ושם המשיך להרחיב במצווה לקבוע יום טוב ביום שנעשתה תשועה לישראל. אמנם לדעת הרב עובדיה יוסף אין לאומרו בברכה, משום שהוא סובר, על פי החיד"א, שאין אפשרות לתקן אמירת הלל בברכה בלא שהנס ייעשה לכל ישראל, ואינו מחשיב את היושבים בציון ככלל ישראל. כאשר כ"ח באייר חל ביום שישי, החליטה הרבנות הראשית שלא לשנות את זמן ההלל.
