עם כל החסרונות, היה ערך עצום לניצחונותיהם של בית חשמונאי. העצמאות המדינית, למרות שהיתה חלקית, תרמה לשגשוגה של האוכלוסייה היהודית בארץ מכל הבחינות. עד אז כארבעים אחוז מהיבול והתוצרת נלקח כמס ליוונים, ומאז ואילך כמעט כל היבול נשאר בארץ וסייע להתפתחותה הכלכלית של יהודה. בזכות הניצחונות, ההתיישבות היהודית התפשטה למרחבי ארץ ישראל, יהודים עלו מהתפוצות, הילודה גברה, והעם היהודי שעבר חורבן וגלות שיקם את עצמו במידה רבה.
בחסותה של העצמאות המדינית, ארץ ישראל חזרה להיות המרכז הלאומי והרוחני של עם ישראל. בתי המדרש פרחו והתרחבו. צוואתם של אנשי כנסת הגדולה (אבות א, א): "העמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה", נתקיימה במלואה. באותם הימים הונח היסוד הרוחני של תורה שבעל פה, שמכוחו שמר עם ישראל על אמונתו ותורתו במשך אלפיים שנות גלות קשה.
לכן נס פך השמן הוא המבטא יותר מכל את ימי החנוכה. אמנם בית המקדש השני נחרב וכל הישגיהם המדיניים של בית חשמונאי בטלו. אבל לימוד התורה שבעל פה שהתפתח והתעצם באותם הימים נשאר לנצח. מתוך נס פך השמן נתגלתה סגולתה הנצחית של התורה, שהיא מסוגלת להאיר את החושך מעבר לחוקי הטבע, ובזכותה עמדנו במחשכי הגלות הארוכה. נס פך השמן גילה גם את סגולתו של עם ישראל, שאינו כשאר העמים, שאותו אי אפשר להכניע ואת אמונתו לא ניתן לבטל.
זכו מתתיהו ובניו, שבזכות מסירות נפשם נתגלה היסוד העמוק של התורה וסגולת ישראל. אבל בית מלכות חשמונאי, על סיבוכיו ובעיותיו, היה מלכות לשעה, שאותה איננו מציינים באופן חגיגי במיוחד.
לפיכך מובנים דברי חכמים (ר"ה יח, ב) שביארו כי בזכות נס פך השמן והמצווה שתקנו חכמים להדליק נרות, נותרו ימי החנוכה לדורות. על ידי נס פך השמן התברר שפירות הניצחון הצבאי על היוונים אינם לשעה בלבד אלא לדורות. לפיכך קבעו חכמים להמשיך לקיים את ימי החנוכה למרות ששאר הימים הטובים שנזכרו במגילת תענית בטלו לאחר חורבן בית המקדש. ועל כן יחד עם המצווה להדליק נרות בשמונת ימי החנוכה, אנו מודים ומהללים לה' באמירת 'על הנסים' והלל על ההצלה, הניצחון והישועה.[5]
במשך השנים התברר כי הנס עוד גדול בהרבה, לא רק שהצלחנו לשרוד בתוך האוקיינוס ההלניסטי ששטף את העולם, אלא שבתהליך ארוך ומורכב, פוררה היהדות את רוב היסודות האליליים שבהלניזם. האמונה המופשטת בה' אחד, ערכי המוסר, השאיפה לתיקון עולם, שהם יסודות התורה, הלכו והתפשטו בין אומות העולם, עד שבדרכים ישרות ועקלקלות (נצרות ואיסלאם), הפכו ליסוד של כל הטוב והיפה שבתרבות האנושית.
וכמה שארכה גלותנו, אורם של ישראל והתורה ארוך יותר ומאיר יותר. והוא הולך ומאיר עד אשר נזכה להביא שמן חדש וטהור מזיתי ארץ ישראל, שממנו נדליק את מנורת בית מקדשנו, ותמלא הארץ דעה את ה', במהרה בימינו אמן.
גם הרמב"ם ג, א, מדגיש את הניצחון הלאומי מדיני: "בבית שני, כשמלכו יון, גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאוד מפניהם ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו והושיעם מידם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החורבן השני".
והעניין, שנס פך השמן מבטא את ניצחון האמונה והתורה, והוא היסוד שבזכותו נשארו ימי החנוכה לדורות. אולם לא היינו זוכים להדלקת הנרות ולניצחון האמונה לדורות, בלא נס הניצחון של הצדיקים על הרשעים וההישגים הלאומיים, כמבואר ב'על הנסים'. ועל כך אנו מהללים לה' בהלל, שנתקן על ישועות ישראל, שניצלו משעבוד לחירות וממוות לחיים, וכפי שהדגיש הרמב"ם את הצד הלאומי. מתוך כך מובן שהרמב"ם הדגיש את שמחת ימי החנוכה, כפי שכתב בהלכה ג': "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו, שתחילתם מלילי חמישה ועשרים בכסלו, ימי שמחה והלל ומדליקין בהם הנרות…" (יתכן שלרמב"ם עיקר הנס הוא הניצחון, בשונה ממה שכתבתי בהלכה א' עפ"י כמה ראשונים). ובהקשר לזה ולמה שיבואר בהמשך ע"ע ב'אורות' מאמר 'למהלך האידיאות', שימי הבית השני היו הכנה לגלות בשאיבת חיוניות קודש לתורה שבעל פה, וכן עי' במאמר 'חכם עדיף מנביא', ובאורות התורה פרק א'.
