לגבי הכלל ‘דינא דמלכותא דינא’, דייקו חכמי הראשונים, שדווקא דין המלכות הוא דין, אבל לא דין המלך. כלומר אם יקום מלך ויגזור גזירות הנוגדות את ההגיון והמוסר המקובל, הרי שלגזירות אלו אין תוקף. רק לתקנות וחוקים המקובלים בדרך כלל בשאר המלכויות יש תוקף.
וכפי שכתב אחד הראשונים, בעל ה’נימוקי-יוסף’, בפירושו למסכת בבא-בתרא (נד, ב): “והסכימו כל בעלי הוראה, שמזה שאמרו דינא דמלכותא, משמע שלא אמרו אלא בדברים שהם חוקי המלכים, שלכל המלכים יש חוקים ידועים, אבל מה ששר אנס נוטל בזרוע, אינו דין”. גם הרמב”ן (שם) כתב, שלא אמרו ‘דינא דמלכותא דינא’ אלא לגבי דינים הידועים בכל המלכויות, שכל המלכים נוהגים כך. וכך כתב גם הריטב”א (על הרי”ף נדרים כח, א): שמה שהגמון אחד עושה לפי שעה, הן על יחיד או על רבים, או שגוזר גזירה חדשה שלא היתה נהוגה בימי האבות, אין זה דין אלא חמסנות וגזל.
מכל זה נלמד, שאין למלכות או לממשלה לקבוע חוקים שאינם מקובלים בכל המלכויות, ובכלל זה שהחוקים צריכים להיות חוקים שאינם מפלים או מקפחים אדם מסוים או קבוצה. וכבר היו מקרים בתולדות ישראל, שנחקקו חוקים מיוחדים המפלים את היהודים לרעה, וגדולי ישראל פסקו שלחוקים אלה אין תוקף של ‘דינא דמלכותא’. והטעם לזה, שהעם קיבל על עצמו את המלכות או את הממשלה, על מנת שתמשול בהגינות, כפי שמקובל ונהוג בעולם, ואין לה סמכות לחרוג מכך, ואם חרגה – אין דינה דין (עי’ ציץ אליעזר טז, מט).
אולם כל זה דווקא בעוול מובהק, שאי הצדק שבו נוקב עד תשתית המלוכה או הממשלה. אבל שחיתויות והפליות רגילות, שמצויות בכל שלטון כמעט, אינן מבטלות את הכלל ‘דינא דמלכותא דינא’. שאם כל שחיתות תבטל כלל זה, לא יהיה מקום בעולם שיחול בו הכלל ‘דינא דמלכותא דינא’.
