על גבי הכלל המפורסם, שמבטלים תורה עבור מצווה שאין בידי אחרים לקיימה, יש להוסיף יסוד חשוב. כידוע מצוות לימוד תורה מחולקת לשני חלקים, האחד, המצווה לדעת את יסודות התורה, והשני, שגם מי שכבר יודע את יסודות התורה ימשיך להתעמק בתורה. את מצוות ידיעת התורה מקיימים בעיקר נערים צעירים שלומדים את יסודות התורה, וכן בעלי תשובה שלא זכו ללמוד תורה בנעוריהם.
כל מה שאמרו שדוחים לימוד תורה כדי לקיים מצוות שאין בידי אחרים לקיימן, הוא בתנאי שמצוות ידיעת התורה לא תיפגע, אבל כאשר קיום מצווה מסוימת יגרום לביטולה של מצוות ידיעת התורה, כלומר, שעל ידי קיומה אותו יהודי לא ידע את יסודות התורה, או התקשרותו לתורה תיפגע באופן משמעותי, אזי מצוות הלימוד גוברת, והמצווה האחרת תידחה מפניה.
לכן, כאשר באים אנשים לישיבות ומבקשים מהנערים להתנדב לכל מיני צרכי מצווה, לעזור בבתי חולים, לעזור לקשישים, להתנדב למשמר האזרחי ולמגן דוד אדום. וגם משפחות אבלות מבקשות בחורים שישלימו להם מניין וילכו עם המשפחות ביום השלושים וביום השנה לקבר יקירם. על ראשי הישיבות והמורים לבחון היטב את המצב, אם הם רואים שבעקבות ההתנדבויות הללו בסופו של דבר הבחורים לא ידעו את יסודות התורה, או התקשרותם לתורה תיפגע באופן משמעותי, עליהם להורות לתלמידים להמשיך בלימודם ולא להתנדב, וזאת למרות שלא יימצאו אנשים אחרים שיתנדבו במקומם.
וכל זה אמור לגבי מצוות התנדבותיות, שאינן מוטלות באופן אישי על כל אחד ואחד מישראל. אבל המצוות המוטלות על כל אדם מישראל דוחות תלמוד תורה. ולכן מבטלים תורה כדי להניח תפילין בימות החול, ולברך ברכת המזון לאחר האכילה, ולשמוע שופר בראש השנה, וליטול לולב בסוכות, ולאכול מצה בפסח. משום שקיומן של המצוות המוטלות על כל אדם מישראל אינו לוקח זמן רב כל כך, ואין בעיה לקיים אותן ועם זאת ללמוד את התורה ולדעתה (עפ”י שועה”ר הל’ ת”ת ג, א, ובקונ”א שם).
