לעיתים מתעוררת שאלה, כאשר ישנו בית כנסת אחד באזור, ומקצת מן הקהל רוצים להקים לעצמם בית כנסת אחר, האם גם במקרה כזה ישנה מצווה להקים בית כנסת, או שמא המצווה היא דווקא להישאר ולהתפלל ביחד?
תשובה: אם בית הכנסת הקיים צר מלהכיל את כל המתפללים, ולא ניתן להרחיבו, מצווה להקים בית כנסת נוסף. אבל אם יש מקום בבית הכנסת לכל תושבי האיזור, עדיף להישאר ביחד, מפני שככל שיגדל מספר המתפללים בבית הכנסת, תהא התפילה מהודרת ומכובדת יותר, שנאמר (משלי יד, כח): “בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ”. בנוסף לכך האחדות היא ערך עליון, וכפי שאמרו חז”ל, שבזמן שישראל מאוחדים אפילו אם יש בהם חטאים, הקב”ה מסייע בידם לנצח את אויביהם. אבל כשיש ביניהם פירוד, מחלוקת ולשון הרע, אף שיש בידם מצוות רבות, אין הקב”ה מסייע בידם, והם ניגפים לפני אויביהם (עי’ דברים רבה ה, ו).
לכן, למרות שיתכן שחלק מן האנשים ירגישו נוח יותר להתפלל במניין קטן שינהג בדיוק לפי נטיית ליבם, עדיף שכל אחד יוותר מעט כדי לשמור על אחדות הקהילה (מ”א קנד, כג, בשם רא”ם ומשפטי שמואל). ואף שמו של בית הכנסת נקרא על שם האחדות, שהוא מכנס את כולם יחד.
אבל אם המציאות היא, שלא ניתן להתגבר על הבדלי ההשקפות והנטיות, שגורמים למריבות וקטטות אודות סגנון התפילה והכיבודים, עדיף שייפרדו ויקימו בית כנסת נוסף (מ”ב קנ, ב, עפ”י רדב”ז ח”ג תע”ב).
ולפעמים מבחינה עניינית ראוי להקים כמה מניינים באותו בית כנסת. מניין אחד למאריכים ואחד למקצרים, אחד לאלו שרוצים שכל החזנים יהיו זקנים ומנוסים, ואחד לאלו שרוצים לשתף את הנוער בתפילה. במקרים כאלו אין להתנגד להקמת מניינים נוספים, אלא שיש לשקוד על קיום תפילות ואירועים כלליים שבהם כל הציבור יתאחד. וכדי שהדברים יסודרו כהלכה, רצוי מאוד שהרב המקומי יהיה שותף מלא בעיצוב המניינים השונים, תוך הדגשת האחדות היסודית שבין כל חברי הקהילה (ראו פניני הלכה תפילה ו, ו).
