לא רק את מי שהרג במו ידיו צריכים להעניש, אלא אף את מי ששלח שליחים שיהרגו אדם, או ששיסה בחבירו חיה טורפת, מחויב בית הדין להעניש, מפני שהוא שותף ברצח. וכפי שכתב הרמב”ם (הלכות רוצח ב, ה), שצריך “להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, לאסרם במצור ובמצוק שנים רבות, ולצערן בכל מיני צער, כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים”.
ולא זו בלבד, אלא שבמקרים נדירים, אם ראה בית הדין שהדור פרוץ ברצח, ויש צורך להניח גדר בפני הרציחות, ניתן היה להעניש שלא על פי כללי הדין גם את מי שלא היתה לגביו עדות כשרה, או שרק גרם לרצח. דרך ענישה זו נקראת ‘משפט המלך’. כלומר, בדרך כלל היו פועלים על פי כללי משפט הסנהדרין שכתובים בתורה, שהם כללים נצחיים. אולם לעתים היה צורך לחרוג מהכללים השגרתיים, ולשם כך היתה סמכות למלך להעניש באופן חריג אפילו בעונש מיתה. כאשר אין מלך, יכול בית הדין המוסמך לנהוג על פי משפט המלך ולהעניש באופן חריג עבריינים, כדי להלחם בפשע (שו”ע חו”מ ב, א).
הטעם להחמרה בעונשו של רוצח הוא, מפני שערכם של חיי אדם מעל לכל שיעור וערך, ולכן אין לשתוק על מעשה נוראי כל כך של רציחת אדם. משום כך, כל זמן שמניחים את הרוצחים ללא עונש, כביכול הארץ כולה נטמאת, והדם זועק עד לשמיים ללא כפרה. וכן נאמר (במדבר לה, לג-לד): “וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ, וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.
וכן אמרו חכמים (סנהדרין לז, א), שכל האנושות התחילה מאדם אחד, ללמדנו את ערכו של כל יחיד, “שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב, כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא”. וכן מצינו שאחר שהרג קין את הבל, נאמר לו (בראשית ד, י): “דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים” בלשון רבים, ללמדנו שלא רק דמו צועק מן האדמה, אלא אף דמי כל הדורות שהיו יכולים להיוולד ממנו אילולי נרצח – צועקים מן האדמה.
