למדנו שעל פי התורה, ישנו איסור לנתח מת, משום שיש בזה ביזיון למת, עיכוב הקבורה, ועוד כמה איסורים.
עתה נברר מה הדין במקרה של פיקוח-נפש. למשל, מה יהיה הדין במקרה ששני חולים חלו באותה מחלה, וכוחו של אחד לא עמד לו והוא נפטר, והחולה השני נותר לפנינו במצב של סכנת-מוות. האם מותר לרופא במקרה כזה, לנתח את גופו של החולה שנפטר, כדי לעמוד על טיבה המדויק של אותה מחלה, ועל-ידי כך יתכן שיוכל להציל את חייו של החולה השני?
כתב על זה הפוסק החשוב הרב יחזקאל לנדא, רבה של פראג לפני יותר ממאתיים שנה, בספרו המפורסם ‘נודע-ביהודה’ (ח”ב יו”ד רי), שאף שיש איסור לנתח את המת, מכל מקום כלל נקוט בידינו: פיקוח-נפש דוחה את כל המצוות (יומא פד, ב), ולכן כדי להציל את החולה השני, מותר לנתח את המת.
ואמנם היה מי שחלק על הפסק הזה, משום שלדעתו אדם שמת נפטר מכל המצוות, ואין עליו יותר מצווה להציל את חיי חבירו, ולכן אסור לבזותו ולנתחו. ואף שיש בידינו הלכה, שמותר לאדם לגנוב לחם או ממון, כדי להציל את חייו, מכל מקום זה דווקא בתנאי שאחר-כך ישתדל להשיב את הגניבה. אבל במקרה של מת, מאחר שלא ניתן לפצותו על הביזיון שנגרם לו, אסור לבזותו אפילו לשם הצלת חיים (בנין ציון ח”א ק”ע קע”א).
אבל להלכה נפסק, על-ידי כל הפוסקים כמעט, שמותר לנתח מת כדי להציל חיי אדם. משום שפיקוח-נפש דוחה את כל מצוות התורה, ובכללן גם את המצווה לכבד את המת. וכן פסק ה’חתם-סופר’ (יו”ד של”ו), ומהר”ם שיק (יו”ד שמ”ז שמ”ח), ‘ציץ-אליעזר’ (ח”ד י”ד), ועוד רבים. וכל זה כמובן בתנאי שיעשו הכל מתוך התחשבות מירבית בכבוד המת, ושלאחר הניתוח יקברוהו בשלמות.
