שאלה: בדורות האחרונים, עם התפתחות מדע הרפואה, ישנם אנשים שתורמים את גופם למדע, כדי שיוכלו ללמוד על גופם אנטומיה ופתולוגיה. האם על פי ההלכה ראוי לתרום את הגוף למדע?
תשובה: על פי ההלכה יש מצווה לכבד את גופת המת, ולקוברה במהירות המירבית. הביזיון שבניתוח המת אינו רק למת עצמו, אלא גם למשפחתו, ואף לכל ישראל. משום שנשמה אלוקית שוכנת בכל יהודי ויהודי, ולכן נצטווינו לכבד את גופת המת ששכנה בו הנשמה האלוקית. וממילא ברור שאסור לתרום את הגוף למדע, משום שעל-ידי כך תעוכב הקבורה והגופה תתבזה. ואמנם פיקוח-נפש דוחה את איסור ביזוי המת, ולכן במקרים מיוחדים, שעל-ידי הניתוח יוכלו להציל חיי אדם, מותר לנתח את המת. אך כל זה רק במקרה של צורך מיוחד. אבל מי שתורם את גופו למדע, מאפשר לנתחו גם שלא לשם פיקוח-נפש, ולכן הדבר אסור. וראוי לציין כאן, שדין זה מיוחד לישראל שנצטוו בכמה מצוות לקדש ולכבד את הגוף, אבל גוי שיתרום את גופו למדע, יחשב לו הדבר למידת חסידות (דעת כהן קצט).
שאלה נוספת שיש לברר היא, מה הדין אם בכל זאת עבר אדם ותרם את גופו למדע, האם על פי ההלכה יש תוקף לצוואתו או לא?
תשובה: לתרומת הגוף יש שתי משמעויות. האחת, ביטול או עיכוב הקבורה, כגון שיניחו את השלד שלו למשך שנים במוזיאון, ובאיברים אחרים יתבוננו במשך כמה שבועות. והשנייה, ההסכמה לכך שינתחו את הגופה ויתבוננו בכל חלקיה.
לגבי הקבורה, הלכה פסוקה היא ברמב"ם שגם אם אדם ציווה שלא יקברוהו, אין שומעים לו, משום שיש בזה ביזיון למשפחה ולכל ישראל. ולכן הסכמתו של האדם לביטול הקבורה או אף לדחייתה – אינה מועילה כלום (הלכות אבל יב, א; עמוד הימיני לד, ה).
אבל לגבי ההסכמה לניתוח הגופה, כאשר מיד לאחר מכן יקברו אותה – נחלקו הפוסקים.
לדעת רוב הפוסקים, גם לאדם עצמו אין זכות להתיר לבזות את גופתו, כי האיסור נובע מהעובדה שהאדם נברא בצלם אלוקים, ובגופה הזו שרתה הנשמה האלוקית במשך שנים. לכן נצטווינו לנהוג כבוד בגופת המת, ולא ליהנות ממנה ולא להשתמש בה ללימוד אנטומיה, פתולוגיה וכירורגיה. וכן פסק ה'חתם-סופר' (יו"ד שלו), ומהר"ם שיק (יו"ד שמז), הרב קוק (דעת כהן קצט), והרב פיינשטיין (אג"מ יו"ד ג, קמ).
אבל לדעת כמה פוסקים, מותר לנתח גופת אדם שהסכים לכך בחייו. והטעם לדעתם הוא, שכל יסוד האיסור לבזות את גופת המת, הוא כדי שלא לפגוע בכבודו, אבל אם הוא עצמו הסכים שינתחוהו, ממילא אין יותר איסור לנתחו. וכן פסק בשו"ת 'בנין-ציון' (ק"ע), וב'ציץ-אליעזר' (ד, יד). וגם מועצת הרבנות הראשית, בתקופתו של הרב הרצוג, קבעה שאין לה התנגדות שינתחו מתים שהסכימו לכך בחייהם, משום שהרופאים יכולים לסמוך בזה על דעת המתירים (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ד, 537).
חשוב לחזור ולהדגיש, שכל ההיתר לדעת המקילים הוא רק לגבי ניתוח המת, אבל אסור לדחות את הקבורה לשם כך אפילו ביום אחד.[3]
