כשאין אב, כגון שהוא נפטר לפני הולדת בנו, מתעוררת שאלה, איך יפדו את הבן. שאלה זו קיימת גם במקרה שגויה מעוברת מתגיירת במשך הריונה הראשון, ויולדת את בנה בכורה לאחר הגיור כשהיא כבר יהודיה. שאז למרות שאבי בנה הוא גוי ובתחילת ההיריון גם האם עוד היתה גויה, הבן חייב בפדיון. אמו של הבכור אינה יכולה לפדות את בנה, כי המצווה שייכת לזכרים. והשאלה, האם בית הדין או הרב יכולים למלא את מקום האב ולפדות את הבן, או שעדיף לחכות עד שהבן יגדל ויפדה את עצמו.
הרמ”א והט”ז (יו”ד שה, י) פסקו, שזולת האב, איש אינו רשאי לפדות את הבן, ולכן צריך לתלות לילד הקטן שרשרת בצווארו שבה יהיה כתוב שהוא בכור שלא נפדה, וכשיגיע לגיל בר מצווה, יפדה את עצמו. אבל רוב הפוסקים כתבו, שעדיף שבית הדין או הרב ישמשו כשליחים של הקטן שנולד ויפדוהו מהכהן, שאם ימתינו עד שהבכור יגדל, יש חשש שיישכח לפדות את עצמו. ועוד, שלכתחילה טוב לפדות את הבן במועד שנקבע בתורה, דהיינו לאחר שלושים יום. ולדעתם, כאשר פודים את הבכור במקום האב, אף מברכים “על פדיון בכורות” (ש”ך, ערוה”ש שה, יג-יד; אגרות משה יו”ד א, קצה).
ויש אומרים, שהואיל והדבר שנוי במחלוקת, עדיף שבית הדין יפדה את הבכור בהיותו בן שלושים ואחד יום ללא ברכה, וכשהבכור יגיע לגיל שלוש עשרה, ישוב ויפדה את עצמו מספק ללא ברכה (חת”ס קצ”ה, ציץ אליעזר ח”א כח, ז).
