כלל יסודי נאמר בכל המלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש: מתוך שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו גם שלא לצורך אוכל נפש. כלומר כאשר התורה התירה לעשות מלאכות מסוימות לצורך אוכל נפש, לא התכוונה להתיר אותן לצורך אכילה בלבד, אלא מתוך שמלאכות אלו הותרו לצורך אכילה הותרו לכל הדברים שנהנים מהם ביום טוב. ומה שנאמר (שמות יב, טז): "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", הכוונה שרק מלאכות שנועדו לצורך הכנת המאכלים הותרו ביום טוב לשאר צורכי יום טוב, אבל מלאכות שאינן מיועדות לצורך המאכלים לא הותרו כלל ביום טוב. וזהו שנאמר (ויקרא כג, ז): "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ", 'מלאכת עבודה' שרגילים לעשות לצורך פרנסה נאסרה ביום טוב, אבל מלאכות שאדם רגיל לעשות בביתו מדי יום לצורך הכנת מאכליו, אינן נחשבות 'מלאכת עבודה' ומותר לעשותן אף לשאר צרכים שיש לאדם ביום טוב (ביצה יב, א; שו"ע תקיח, א; מ"ב א).
נפרט יותר: כשם שהותרה מלאכת 'הוצאה' מרשות לרשות לצורך הסעודה, היינו להבאת מאכלים וכלים לסעודה, כך הותרה לצורך דברים נוספים שאדם נהנה מהם ביום טוב. לפיכך, מותר להוציא ספרים ובגדים, וכן מותר לצאת לטיול ברשות הרבים עם תינוק בעגלה (שו"ע תקיח, א; ועיין להלן ו, א; ו, ג).
וכן לגבי 'הבערה', כשם שהותרה 'הבערה' לצורך בישול ואפיית מאכלים ליום טוב, כך הותרה לצורך שאר דברים שאדם נהנה מהם ביום טוב. לפיכך, מותר להדליק נר להאיר, ותנור לחימום הבית בימים קרים (שו"ע תקיא, א; תקיד, ה, ועיין להלן ה, ג).
וכן לגבי 'בישול', כשם שהותר לבשל לצורך סעודת יום טוב, כך הותר לחמם מים לצורך שטיפת ידיים וכלים (שו"ע תקיא, ב).[2]
ומכל מקום כולם מסכימים שלצורך יום חול ולצורך נוכרי ובהמה – אסור מהתורה לעשות מלאכה ביום טוב (באו"ה תקיב, א, 'אין'). נמצא שהמחלוקת מצומצמת למקרים שאדם עושה מלאכות אלו שלא לצורך, שלדעת המקילים מותר, כי התורה לא דרשה מאיתנו לדקדק אימתי הצורך גדול ואימתי הצורך קטן ואימתי אין צורך כלל, אלא כל אימת שאדם רוצה להוציא, נחשב שיש לו בזה צורך ומותר. ורק כאשר המלאכה נעשית לצורך אחר, של חול או גוי או בהמה, המלאכה אסורה. ולדעת רוב הפוסקים, התורה התירה מלאכות אלו רק כאשר יש בהן צורך יו"ט. ועיין להלן ו, א; ו, ג, בדין הוצאה.
