הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ג – כלל 'מתוך'

ג,א – ביאור סברת 'מתוך'

ביצה יב, א: "משנה: בית שמאי אומרים: אין מוציאין לא את הקטן, ולא את הלולב, ולא את ספר תורה לרשות הרבים. ובית הלל מתירין".

כתב בספר יראים (דש): "ומסקינן טעמא דבית הלל משום שהותרה הוצאה לצורך הנאת הגוף, הותרה נמי שלא לצורך הנאת הגוף, אך שיהיה להנאת הנשמה. פירוש מתוך וכו', מתוך אותו מקרא עצמו שאתה למד היתר הנאת הגוף אתה למד היתר הנאת הנשמה, דאַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ (שמות יב, טז) כתיב, פירוש, שיהנה לכל נפש כאשר פירשתי למעלה בסמוך, וכל הגוף נקראת נפש כדכתיב שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי (תהלים קטז, ז), וכתיב וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים (שמו"א כה, כט)…", ואין כוונתו בהנאת נשמה, הנאה של מצווה, אלא שיש לו ממנה קורת רוח, כמו הוצאת קטן, למרות שאין זו הנאת אכילה.

וכ"כ בשיטה מקובצת (כתובות ז, א): "כלומר כל אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה לא היו בכלל לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, והאי דכתב רחמנא אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ לסימנא בעלמא הוא דכתבוה, שכל המלאכות הצריכות לאכילה יהיו מותרות בי"ט, ובלבד לצורכי ישראל אבל לא לצורכי עובדי כוכבים". וכ"כ הרא"ה: "שבתורת 'מתוך' אנו מתירין כל צורך נפש ואף על פי שאינו אוכל".

נלענ"ד שעל פי בית הלל, הכלל של 'מתוך' מבאר את עומק הוראת התורה "אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ", שאין הכוונה כמו בית שמאי שרק מלאכה לצורך מאכל הותרה, אלא הותרה מלאכה לכל צרכי נפש. ומדוע נקרא ההיתר 'מתוך' ומדוע התורה כתבה דווקא "אֲשֶׁר יֵאָכֵל"? כדי לומר שעיקר היתר מלאכה הוא לצורך אכילה, שזה הצורך העיקרי, שעל ידו מקיימים את עיקר מצוות השמחה, ולכן גם מכשירי אוכל נפש מותר לעשות בתנאים מסוימים, ואילו לשאר צרכי האדם ההיתר נגרר מתוך היתר אכילה, ולכן אין היתר להכין מכשירים לצורך שאר הדברים. (באור זרוע ח"א שאלות ותשובות תשנד, הובאה תשובת הרי"ד שביאר 'מתוך' בדרך אחרת, עי"ש).

ג,ב – באיזה מלאכות אומרים דין 'מתוך'

בביצה יב, א, ובכתובות ז, א, מצינו 'מתוך' במלאכת הוצאה (משנה יב, א), ובמלאכת הבערה ובישול (גיד הנשה), ובמלאכת שחיטה (לעניין עולת נדבה ועשיית חבורה בבעילת מצווה). ונחלקו האם 'מתוך' שייך בכל המלאכות, ונאמרו בזה ג' דעות:

לתוס' שבת צה, א, 'והרודה', אומרים מתוך אפילו במלאכת בונה. מתוך שמותר לגבן גבינה (תולדה של בונה), מותר מעיקר הדין גם לבנות את ביתו שנפל לצורך המועד (אלא שלמעשה אסור לגבן משום עובדין דחול שו"ע תקי, ה, וק"ו בניית בית). והוא הדין בכל מלאכה שהותרה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך, והביאו מרדכי ביצה תרפא. וכ"כ ב"ח ושכך משמע מהגמרא, וכ"כ בשו"ת זרע אמת א, עג.

מנגד, ללבוש תצה, א, אומרים 'מתוך' רק במלאכת הוצאה והבערה, וכ"כ פמ"ג תקיד, מ"ז ד; וקיצור שו"ע צח, א. וכ"כ רבים בדעת הרמב"ם הל' יו"ט א, ד (פר"ח תצה; נשמ"א פ, א; פמ"ג פתיחה א, ז; ערוה"ש תצה, יד; אור שמח ד, ו, ועוד). ונדחקו לפרש איך בגמ' אומרים מתוך גם במלאכת בישול ושחיטה.

אמנם לרוב הפוסקים כל מלאכה שעיקרה באוכל נפש אומרים בה 'מתוך', וכ"כ במאירי ביצה יב, א: "לא הוצאה בלבד אמרו עליה שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה אלא אף בכל הדברים שהם נעשות תמיד לצורך אכילה כגון כך". וכ"כ במגיד משנה א, ד, לדעת רמב"ם, והגהות רמ"ך. וכ"כ פר"ח תצה; שועה"ר תצה, ג; מחצית השקל ריש סימן תקיח; נשמת אדם פ, א; מנחת חינוך רחצ, ה; מ"ב תקיח, א; כה"ח תקיח, א.

וביאר בנשמת אדם ש'מתוך' שייך בכל המלאכות שעיקרם לצורך אכילה אפילו אותן מלאכות שלא הותרו לגמרי כמו בורר וטוחן. וכ"כ בישועות יעקב תקי, א, שאומרים 'מתוך' בבורר. וכ"כ באבני נזר או"ח שצד, שאומרים 'מתוך' בטוחן.

עיין לקמן (ה, ב, ז) לעניין 'מתוך' במלאכת כיבוי.

ג,ג – הריגת יתוש או חרק שגורם צער

לפי מה שלמדנו שאומרים 'מתוך' במלאכת שחיטה, בפשטות מותר להרוג יתוש או חרק שגורם צער, וכ"כ בספר מלכים אומנייך יא, הערה ד, בשם הרב קמינצקי. ולזה נטה רשז"א במנחת שלמה ב, ס, כח, והסביר שאמנם למדנו מאיסור שריפת קדשים ביום טוב וחמץ בפסח שצריך להיות צורך חיובי כדי להתיר מלאכה, כגון בישול לצורך אכילה או הוצאת לולב כדי לנוטלו, מכל מקום יכול להיות שגם זה נחשב צורך חיובי כדי שיוכל לישון. אמנם סיים בצ"ע שאולי אין לעשות כן לכתחילה שמא יהרוג חרקים שאינם מפריעים לו.

לעומתם, ברבים מספרי זמנינו החמירו שאין להרוג יתושים או זבובים המציקים לאדם, מכיוון שאין לאדם הנאה ישירה מעצם הריגת היתושים אלא רק הסרת נזק, ובזה לא אמרינן מתוך. וכ"כ שש"כ ב, הערה מ; חוט שני עמ' קיד; עבודת יום טוב יג, ו; ועוד. והוכיחו דבריהם גם ממ"ב תקלג, כ, על פי רדב"ז שהתיר להרוג יתושים המצערים את האדם בחוה"מ, משמע שביום טוב אסור. אמנם יתכן שהרדב"ז סובר שרק ב'הוצאה' ו'הבערה' הותר מתוך וממילא אין להסיק ממנו לדין הריגת יתוש, והמ"ב רק הביאו לעניין זה ולא פירט את דעתו שיש דין מתוך גם בשוחט (ע"ע לקמן ה, ג, ב'מתוך' במלאכת כיבוי).

ומצאנו שנחלקו בזה הראשונים, וז"ל ספר הנייר (הלכות שבת עמ' כא): "כתב הר"ר ברוך חיים, נהגו העולם להרוג כינה בשבת לכתחילה, אבל פרעוש כולי עלמא מודו דאסור מן התורה, כדמוכח פרק שמונה שרצים, אך ביום טוב מותר להרגו כיון שהוא צורך הנאת גופו, דהא רב נחמן קטע להו כי היכי דלישמע קלא דסנוותי, ודבר השוה לכל נפש הוא. אמנם החסיד היה אוסר כמו בשבת".

להלכה, כיוון שסברת המתירים נראית, ובנוסף לכך, איסור הריגת יתוש דרבנן, שהרי אין צריכים לבשר היתושים, הרי שספיקא דרבנן לקולא.

ג,ד – האם 'מתוך' מתיר גם הוצאה שלא לצורך – מקור דין הותרה שלא לצורך

ביצה יב, א: "בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר התורה לרשות הרבים, ובית הלל מתירין".

ובגמ' שם: "… מתקיף לה רבה:… דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה ליום טוב קא מיפלגי? מר סבר: ערוב הוצאה לשבת וערוב הוצאה ליום טוב, ומר סבר: ערוב הוצאה לשבת, ואין ערוב הוצאה ליום טוב, כדכתיב (ירמיהו יז, כב): וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, בשבת – אין, ביום טוב – לא. מתקיף לה רב יוסף: אלא מעתה ליפלגו באבנים! אלא, מדלא מפלגי באבנים, שמע מינה: בהוצאה שלא לצורך פליגי". משמע שדברי רבה נדחו, ולכן יש גם ביו"ט איסור הוצאה.

ג,ה – המתירים שלא לצורך כלל

לרש"י ('אלא') מותר להוציא ביום טוב אפילו שלא לצורך כלל: "בית הלל אית להו כיון דהותרה לצורך הותרה מן התורה לגמרי, אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך, כגון אבנים, אבל בקטן וספר תורה, דצריכינן להו ביום טוב – לא גזור". וכן פירשו את רש"י ורי"ף – ר"ן, מגיד משנה (הל' יו"ט א, ד), וגר"א (תקיח, ב). וכן פסקו למעשה פסקי הרי"ד ושיבולי הלקט.

בפשטות לצורך נוכרי או בהמה או צורך של יום חול, גם לדעות אלו אסור מהתורה להוציא. ואמנם בבאו"ה תקיח, א, 'מתוך', כתב בסברה הראשונה שלפי השו"ע שפסק בסי' תקיח, א, כרי"ף ורמב"ם, ומאידך פסק בסעיף ב' שאסור להוציא עבור נוכרי, מוכרחים לומר שהאיסור מדרבנן, ולדעתו כך סוברים הרי"ף והרמב"ם שיש איסור מדרבנן להוציא עבור נוכרי. אמנם גם הוא מעלה אפשרות שדין הוצאה לנוכרי אליבא דרי"ף ורמב"ם יותר חמור, ואיסורו מדאורייתא, וכפי שכתב בבאו"ה תקיב, א, 'אין'. וכך סתמתי בהערה 2, שהוצאה עבור נוכרי, בהמה ויום חול אסורה מהתורה.

ג,ו – הסוברים שדעת המתירים לאסור מדרבנן

יש אומרים שאמנם מדאורייתא מותר שלא לצורך כלל אבל מדרבנן אסור, וכ"כ פסקי ריא"ז (ביצה א, ו). וכ"כ תוס' (ביצה יב, א, 'ה"ג') ושיטה מקובצת בדעת רש"י. וכ"כ בית יוסף תקיח, א, בדעת הרמב"ם: "ולעניין הלכה כיוון שהרב המגיד סובר שדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם ורש"י, וגם הר"ן כתב שדברי הרי"ף מטין כדברי רש"י, וטעמא דמסתבר הוא דהרמב"ם בשיטת הרי"ף רבו אמרה, הכי נקטינן. ומשמע דלדברי הכל אסור להוציא דבר שאין בו צורך מצווה ולא צורך הדיוט ביומו כלל אלא דלשיטת האחרונים אסור מדאורייתא, ולשיטת הרמב"ם אינו אסור אלא מדרבנן, וכך נראה שהוא דעת רש"י, אלא שמלשון הר"ן נראה דלרש"י נמי מדרבנן לא מיתסר".

ג,ז – לרוב הראשונים אסור מדאורייתא

לעומת זאת, לתוס' (יב, א, 'ה"ג') הוצאה שלא לצורך כלל אסורה מדאורייתא, ומה שאמרו שהתירו שלא לצורך, הכוונה שיש בו צורך יום טוב אלא שאינו צורך אוכל נפש ביו"ט. וכ"כ רז"ה (ו, א); ר"ח ור"ת (מובאים ברא"ש ביצה א, יח); רמב"ן (שבת קכד, ב); ריב"א (מובא באו"ז ב, שלח); עיטור; ר"ש (מובא בשטמ"ק); רא"ש א, יח; סמ"ג (עשין לט); אור זרוע (ב, שלח); רא"ה; רשב"א; ריטב"א; מאירי.

ג,ח – דעת הרמב"ם

כתב רמב"ם א, ד: "כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה – לוקה, חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה, שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה. לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אף על פי שאינו לצורך אכילה".

וכתב המגיד משנה: "ופירש"י ז"ל דדבר תורה מותרת לגמרי בכל דבר, אלא שבהוצאת אבנים וכיוצא בהן אסורה מדבריהם משום טרחא, וכן נראה מן ההלכות וזה דעת רבינו". ומשמע שמצד איסור הוצאה מותר שלא לצורך כלל, ורק מסיבות אחרות אסור להוציא אבנים. וכ"כ גר"א תקיח, ב, בדעת רמב"ם.

לעיל ג, ו, למדנו שלדעת בית יוסף, דעת הרמב"ם היא שמצד איסור הוצאה יש איסור דרבנן להוציא שלא לצורך כלל, וכ"כ נהר שלום תצה, א.

ובפר"ח תצה, א, תמה על המגיד משנה שהרמב"ם כתב במפורש שלא לצורך פירושו קטן, ס"ת ומפתח, וכל אלו יש בהם צורך קצת. הרי שדעת הרמב"ם כדעת שאר הראשונים, שרק לצורך יום טוב קצת מותר להוציא, אבל שלא לצורך כלל אסור להוציא מדאורייתא, וכ"כ ראשון לציון ביצה יב, א; זרע אמת בחידושיו לביצה.

אמנם מהרבה מקומות ברמב"ם משמע כמגיד משנה. וז"ל הרמב"ם הל' יום טוב ה, א: "אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול…", משמע שמעיקר הדין מותר להוציא ביום טוב שלא לצורך כלל. וכן לשון הרמב"ם בפרק ד הלכה ב, לגבי מלאכת הבערה. ועוד כתב הרמב"ם בהל' עירובין ח, ד: "כשם שהמוציא מרשות לרשות בשבת חייב, כך המוציא מרשות לרשות ביום הכפורים חייב, אבל ביום טוב מותר להוציא מרשות לרשות".

ג,ט – דעת השולחן ערוך ושאר הפוסקים להלכה

שו"ע תקיח, א: "מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך, כגון קטן ולולב וספר תורה וכלים, אבל אבנים וכיוצא בהן, אסור".

יש אומרים שהשו"ע התיר שלא לצורך כלל, וכ"כ מהריק"ש, וגר"א בדעת שו"ע. וכן משמע שדעת מהריק"ש למעשה (והקשה למה פסק שו"ע בסעיף ב, שלצורך גוי אסור להוציא).

אמנם למדנו בבית יוסף, שביאר שלדעת רש"י ורמב"ם אסור מדרבנן להוציא שלא לצורך, אבל לא הכריע בכך לגמרי, כי הזכיר את הר"ן שפירש שלרש"י כל הוצאה מותרת. ובמאמר מרדכי תקיח, א, כתב: "הרי לפניך דמרן ספוקי מספקא ליה הך מילתא… לא רצה מרן להחליט הדבר בשו"ע לא ליאסור ולא להיתר וסתם דבריו".

והרבה אחרונים פירשו שלדעת השו"ע אסור מדרבנן להוציא שלא לצורך כלל (א"ר תקיח, ח; יד אהרון; ברכי יוסף ב; ערך השולחן ד; שולחן גבוה ב; באו"ה תקיח, א, 'מתוך', ושכך משמע בדרכי משה הארוך).

לעומת זאת, רוב האחרונים כתבו שהלכה כרוב הראשונים ורמ"א, שמותר להוציא רק כאשר יש קצת צורך, ואם לא כן אסור להוציא מדאורייתא. כ"כ יש"ש א, לד; ט"ז תקיח א; מ"א ג; חמד משה א; שועה"ר א; חיי אדם צו, א; בן איש חי במדבר ט; באו"ה תקיח, א, 'מתוך'. ודעת א"ר תקיח, ח, שאיסור הוצאה שלא לצורך כלל הוא מדרבנן.

ג,י – האם ישנם פוסקים להלכה שמותר להוציא שלא לצורך כלל

אור לציון ג, כא, ב: "מעיקר הדין יש להתיר לבני ספרד להוציא לרשות הרבים ביום טוב אף חפצים שאין בהם צורך כלל. ומכל מקום, אין ראוי להוציא אלא חפצים שיש בהם צורך מעט".

הליכות עולם לגרע"י במדבר, ו: "ואומר אני שאע"פ שנכון להחמיר כשההוצאה שלא לצורך כלל, מכל מקום לצורך בו ביום אף שאינה צורך לאותה שעה שפיר דמי, וכגון הסידורים הנ"ל יש להתירם כדי שלא יצטרך לחזור לערב בשבילם, וכן להחזיר הטלית והסידור מבית הכנסת אף שיש אחרונים שנחלקו בזה, כיוון שמדינא נקטינן להקל כדברי מרן שמתיר לגמרי. וכל שכן שיש להתיר אם בלאו הכי נושא עמו דבר שהוא צורך יום טוב, כגון מטפחות וכיו"ב, דלגבי יום טוב לא חיישינן לריבוי בשיעורין". (בהמשך הדברים לגבי מלאכות הוצאה ביום טוב, צירף את הדעות שאין רה"ר בזמן הזה).

תפריט