חג השבועות נקרא גם 'יום הביכורים', שנאמר (במדבר כח, כו): "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ". שתי משמעויות לכך:
הראשונה, שבחג השבועות מקריבים את 'שתי הלחם' שהיו עשויים מחיטים של השנה החדשה. ונקראו ביכורים, מפני שהיו המנחה הראשונה שהביאו מהתבואה של השנה החדשה. ש'עומר השעורים' שמקריבים בפסח מתיר לכל ישראל לאכול מהתבואה של השנה החדשה, ואילו 'שתי הלחם' מתירים להביא מהתבואה החדשה מנחות למזבח (משנה מנחות י, ו). דין מיוחד ישנו ב'שתי הלחם', שאף שחמץ אסור במקדש כל השנה, 'שתי הלחם' נאפים חמץ. אמנם אין מעלים אותם על המזבח אלא הם נאכלים לכהנים (עיין להלן הלכה ז).
המשמעות השנייה של יום הביכורים, שלאחר שהקריבו את 'שתי הלחם' מגיע זמנה של מצוות הביכורים. בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה מוטלת מצווה על כל מי שיש לו שדה וגדלים בו פירות משבעת המינים, להביא את פירות הביכורים למקדש וליתנם לכהנים. בשעה שהיה רואה בשדהו את הפירות הראשונים שביכרו, היה כורך עליהם גמי ואומר: "הרי אלו ביכורים", וכשהבשילו היה נוטלם כדי להעלותם למקדש. וכל בני העיירות שהתכוונו לעלות לרגל היו מתכנסים יחד ולנים ברחובה של עיר, וכשעלה השחר היה הממונה אומר: "קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוהינו". והיו עולים בשיירה מקושטת ובליווי כלי נגינה. כשהיו מגיעים קרוב לירושלים, שלחו לפניהם להודיע שהם עומדים להיכנס לעיר. וכהנים חשובים יחד עם ישראלים היו יוצאים לקבל את פניהם, וכשהיו עוברים ברחובות העיר, היו בעלי המלאכה פוסקים ממלאכתם ועומדים לפניהם ושואלים בשלומם: "אחינו אנשי מקום פלוני באתם לשלום". והיו עולים להר הבית בשירה ונגינה, כשסלי הביכורים על כתפיהם, ומגישים אותם לכהן, ואומרים (דברים כו, ג-טו): "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלוֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". והכהן היה נוטל הטנא ומניחו לפני המזבח. והיה הישראל ממשיך ואומר את הנוסח הכתוב בתורה, שבו מסופר על התלאות שעבר עם ישראל מראשית לידתו, עד "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'". יחד עם הבאת הביכורים היו נוהגים לשמוח בהבאת קרבן שלמים (משנה ביכורים ג, א-ו).
זמן מצוות הבאת הביכורים מתחיל לאחר סיום הקרבת 'שתי הלחם' של חג השבועות, ומסתיים בחנוכה (משנה בכורים א, ג; ו). נמצא אפוא שפירות הביכורים הראשונים שהובאו משיבולי חיטה ושעורה, הובאו בחג השבועות, ועל כן נקרא שמו 'יום הביכורים'.
