איש שחש בנפשו נטייה מסוימת לבני מינו, אבל בפועל הוא מצליח להשתלט על עצמו, והוא יודע בוודאות שיש בו תשוקה ורצון להתחתן עם אשה, ויוכל לשמוח באשתו ולשמחה כפי הראוי לה בלא חשש שיבגוד בה, אינו חייב לספר על נטייתו הנוספת לבחורה שאיתה הוא נפגש.
אבל כאשר הנטייה הזו חזקה יותר אצלו, ויש לו ספקות, שמא לא יצליח לשמח אותה כראוי, וקל וחומר אם מקנן בליבו חשש שמא יתקשה להיות נאמן לה. חובה עליו לספר על כך לבחורה לפני הנישואין, כדי שתוכל להחליט אם היא סומכת עליו שיוכלו להקים יחד בית נאמן באהבה ושמחה.
ובכל מקרה של ספק, נכון להתייעץ עם רב או מומחה ירא שמיים. וכל האמור לגבי זכרים חל גם על נשים שחשות משיכה דווקא לבנות מינן.
אם אדם שרגיל בחטא של משכב זכור, התחתן בלא לספר על כך לאשתו, וכשנודע לה הדבר, מיד רצתה לבטל את הנישואין – במקרים מסוימים, כאשר קשה להשיג מהבעל גט, בית הדין יכול לבטל את נישואיהם בלא גט, משום שהתקדשה לו בטעות (אג”מ אה”ע ד, קיג).
