לעיתים כל התפילות, התשובה וההתחזקות בתורה ובגמילות חסדים, אינם מביאים לפתרון הבעיה. חודשים עוברים ושנים חולפות ובני הזוג אינם זוכים להיפקד בילדים. אולי גורלם חתום ואין אפשרות לשנותו, מפני שהנשמות שהיו יכולים להוליד שייכות לעולם אחר, שעדיין לא הגיע זמנו. ויתכן שאם היו מצליחים לשנות את הגורל, היה הילד שנולד להם רשע גדול, מפני שלא היה מתאים לזמנו, ולכן חסד עשה ה' איתם שמנע מהם ילד שיוריד את שיבתם ביגון שאולה. כיוצא בזה אמרו חכמים (ברכות י, א), שלאחר החורבן והגלות, לעגו שרי אומות העולם לכנסת ישראל, על שהיא עקרה, ואינה זוכה לברכת הילדים בארץ. והיתה כנסת ישראל משיבה להם: כאשר הרֶשע שולט בארץ, עדיף להיות עקרה ולא ללדת ילדים רשעים לגיהנם כמותכם. וזהו שנאמר (ישעיהו נד, א): "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה, פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה, כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'".
וכן כתבו בכמה ספרים, שצריכים העקרים להיזהר שלא להעתיר יותר מדי בתפילה, אלא תמיד לבקש מאת ה', שאם אין הדבר טוב בעיניו, הרי שהם מוותרים על בקשתם. כי לפעמים יודעים בשמיים שאם ייוולדו להם ילדים, יהיו רשעים או מסובלים בייסורים נוראים, וכדי להקל מצער ההורים, אין נותנים להם ילדים (שבט מוסר כד, יט).
ואע"פ כן עליהם לדעת שכל התפילות והמעשים הטובים והתורה שהם מרבים – אינם אובדים לריק, כי גם אם אינם מועילים לעצמם, הרי שהם מועילים לחשוכי ילדים אחרים שייפקדו. ובכל אופן הם מועילים לתיקון העולם ומקרבים אותו ליום שבו יוכלו נשמות ילדיהם להיוולד.
