כפי שלמדנו (בהלכה א) צוותה התורה שפירות שביעית יהיו לְאָכְלָה ולא להפסד, והכוונה שיש לאכול את פירות השביעית כדרך אכילתם, ולכן אסור לרסק פרי שאין רגילים לרסקו, וכן אסור לתת מאכל אדם לבהמה. ובכך שונה מצוות השמיטה משאר השנים, שבכל השנים, אף שהוזהרנו שלא להשחית מאכלים, מותר להשתמש בהם לצרכים אחרים, אולם פירות השמיטה נועדו לאכילה כדרך אכילתם. ומכל מקום, כאשר משתמשים בפירות שביעית כדרך אכילתם, דין הזהירות מהפסדם הוא כדין ‘בל תשחית’ שבכל השנים, שכל מה שלא נחשב הפסד באכילת שאר השנים, מותר מצד הדין גם בשמיטה. אלא שהואיל ויש בפירות שביעית קדושה, כשאפשר, רצוי להדר יותר בפירות שביעית שלא לגרום לאיבודם.
לפיכך, הרוצה לאכול חצי תפוח, רשאי לחתוך תפוח ולאכול את חציו למרות שבעקבות זאת יתכן שלא יהיה מי שירצה לאכול את חציו השני. מפני שכך היא דרך אכילתו של התפוח, שלפעמים אוכלים את חציו, ולפעמים בעקבות זאת החצי השני הולך לאיבוד. אלא שנכון להיזהר לשמור את החצי הנותר באופן שיגדיל את הסיכוי שאח”כ ירצו לאוכלו (מאמ”ר יג, לג).
מותר לתת פירות שביעית לתינוק, למרות שהוא רגיל לקלקל חלק מהפרי, כי כך היא דרך אכילתו. אלא שלכתחילה טוב לתת לו בכל פעם מעט, כדי להפחית את החלק שילך לאיבוד.[3]
מותר להשתמש בשמן של שביעית לצורך טיגון, אף שחלק מהשמן יישאר במחבת ויישפך אח”כ בכיור. וכן מותר לתת יין של שביעית במאכל, במאפה ובתבשיל, כדרך שרגילים בכל השנים (עי’ קטיף שביעית סב, י-יג; מאמ”ר יג, מא).
מותר להניח פרוסת לימון בתה כדי להוסיף בו טעם, כי כך הדרך לאוכלו, למרות שלאחר מכן כבר לא יאכלו אותו. אלא שהואיל ועדיין יש בו פרי שראוי לאכילה, אם אפשר לאוכלו – מה טוב, ואם לא, צריך לנהוג בו כשיירי שביעית. וכן מותר להשתמש בצמחי תה ונענע להטעמת משקה ותבשיל. ובגמר הבישול, אם פג טעמם, מותר לזורקם, ואם לא פג טעמם, יש לנהוג בהם כשיירי פירות שביעית (רמב”ם ה, כב; קטיף שביעית סב, ח-ט).
מותר לקלף תפוחים, מלפפונים וגזר, למרות שלאחר הקילוף הקליפות ילכו לאיבוד, שכבר למדנו שכל אכילה שנעשית כדרך שאנשים רגילים לאכול בשאר השנים מותרת בשביעית. ואת הקליפות יניחו בשקית בפח. והרוצים להדר, ישתדלו שלא לקלף פירות שביעית שקליפתם ראויה לאכילה.
