חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ו – איסור סחורה והמכירות המותרות

צוותה התורה על בעלי השדות להפקיר את פירות השביעית, שכל הרוצה לאוכלם יבוא וייטול, לפיכך מובן מאליו שאסור לסחור בהם. וזהו שנאמר (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", למדו חכמים: "לְאָכְלָה ולא לסחורה" (ע"ז סב, א). הרי שהסוחר בפירות שביעית מבטל מצוות עשה מהתורה.

אמנם מנגד מצינו שמותר למכור מעט פירות שביעית, ואף קבעה התורה לכך הלכות, כפי שיבואר בהלכה הבאה. נמצא שאיסור סחורה הוא כדרך בעלי השדות והסוחרים, שמגמתם להרוויח כסף, אבל מותר למכור מעט ובזול, באופן שהתשלום הוא בעיקר עבור השירות שבהבאת הפירות מהשדה.

שלוש דרגות יש בדין זה: א) הסוחר בכמויות גדולות כדי להתעשר – עובר באיסור תורה. ב) המוכר מעט לחברו כדרך מסחר – עובר באיסור חכמים. ג) מותר למכור מעט ובזול שלא כדרך מסחר, באופן שיהיה ניכר שהפירות של שביעית והתשלום עבורם מתקדש לקניית מאכלים.

כך היא דרך המכירה המותרת: יקפיד שלא לקטוף בפעם אחת יותר משיעור שאדם רגיל להביא לתצרוכת ביתו (לעיל ג, ג). ואת מה שקטף לא ימכור בעצמו אלא ייתן לבנו או לחברו ואף הם ימכרום דרך ארעי ולא במקום קבוע בשוק. וכן אדם שלקט פירות לתצרוכת ביתו, ונותרו לו מהם פירות שהוא אינו מתכוון לאוכלם, מותר לו למוכרם דרך ארעי. ויש אומרים שבכל צורות המכירה, אסור למכור יותר משיעור שלוש סעודות.

עוד תנאי אמרו חכמים: שהמוכר פירות שביעית לא ימכרם במידת נפח או משקל או לפי מניין פירות כדרך מסחר, אלא ימכרם באומד, באופן זה ימכרו אותם בזול, ויזכרו שהם פירות שביעית, ויזהרו בקדושתם, ועיקר התשלום הוא עבור השירות שבהבאתם (משנה ח, ג, ירושלמי שם; רמב"ם ו, ג).

ואין לשאול, מדוע לא אסרו חכמים מכירה מועטת שמא מתוכה יגיעו למסחר שאסור מהתורה. מפני שהמכירה המועטת הועילה לאכילת פירות שביעית, שלעיתים אדם שלקט עשרה קילו תפוחי עץ לתצרוכת ביתו העדיף למכור חלק מהם כדי לקנות בדמיהם מאכלים אחרים במקום לאכול כל היום תפוחים. וכן היתה מכך תועלת לאנשים שמפני טרדתם או חולשתם התקשו להגיע לשדות, ועל ידי כך יכלו לקבל פירות שביעית במחיר מופחת. ומן הסתם עניים היו עוסקים בכך, כי לעשירים לא היה משתלם לקטוף כמות קטנה ולקבל עליה תשלום מועט, אבל לעניים היתה מזה ברכה. אלא שכדי שלא יגיעו לידי מסחר אסור, קבעו חכמים שגם המוכר מעט ישנה מדרך המסחר הרגיל.[7]


[7]. משנה שביעית ז, ג: "שאין עושים סחורה בפירות שביעית… ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו. לקח לעצמו והותיר – מותר למכרן". כתבתי על פי פירוש ר"ש שם; רמב"ם ו, א-ב; תוס' ע"ז סב, א 'נמצא'; ערוה"ש כה, ד-ט. וגם כשמוכר בהיתר, אסור למכור בקביעות בשוק (ירושלמי שם, והובא בתוס' סוכה לט, א, 'וליתיב'; ריבמ"ץ שביעית ז, ג, ריטב"א, שבה"א ו, א, ד, 4). הרי שהמכירה שהותרה היא מכירה במחיר זול במיוחד (עי' להלן ח, 7), ונועדה לסייע לאכילת פירות שביעית, וצד המסחר שבה טפל. ונראה שכך גם אפשר ללמוד מדין התורה שדמי פירות השביעית מתקדשים. הרי שנתנה מקום למסחר מועט לצורך אכילה, שכן כל איסור סחורה נלמד ממה שנאמר לְאָכְלָה, ואם כן כאשר מסחר מועט מועיל לאכילה הוא מותר אלא שלימדה אותנו התורה שהכסף נתפס בקדושה, שגם תמורת הפירות תשמש לאכילה.ואמנם י"א שהאיסור הוא דווקא ללקוט ולמכור, אבל לקנות ולמכור מותר (ורצו ללמוד זאת מר"ש). וי"א שהאיסור הוא דווקא לקנות ולמכור, אבל ללקוט ולמכור מותר (עי' גר"א). והנראה שרובם המכריע של הפוסקים מסכים שאין זה משנה, העיקר הוא שמסחר גדול כדי להתעשר אסור מהתורה, ומכירה מועטת כדרך מכירה רגילה אסורה מדרבנן. ושלא כדרך מכירה במחיר זול, באופן שמבהיר שאינו כסוחר והפירות הם הפקר – מותר. ולכן אמרו במשנה (ח, ג): "אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במניין…" וכתב הרמב"ם ו, ג: "שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית… להודיע שהוא הפקר ולוקח הדמים לקנות בהן אוכל אחר". (עיין בשבת הארץ ו, א, בהערות). ואף שבכל הדינים הללו יש דעות רבות, כתבתי בכל דין ודין כדעת רוה"פ, וכפי הכלל שעולה מכלל הסוגיה והראשונים. ואף שהגר"א התיר ללקוט ולמכור בעצמו, כי האיסור לדעתו הוא רק לקנות ולמכור בעצמו, כתבתי כר"ש ודעימיה, וכפי שמשמע מהרמב"ם ו, ב, ושלא כחזו"א יג, יז, סדר שביעית ו'.

לנו"ב קמא אה"ע עז, איסור סחורה חל על המוכר ועל הקונה על מנת למכור, מפני שהם סוחרים כדי להרוויח, אבל לא על הקונה לצורך ביתו. אמנם יש בזה איסור לפני עיוור ומסייע לדבר עבירה. וכ"כ כפות תמרים (סוכה לט, א) ומנחת שלמה א, מד. ומדברי המקנה (קידושין נב, א) עולה שאיסור סחורה חל גם על הקונה לצורך אכילת ביתו.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן