חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ד – שימושים שאינם לאכילה

אמרו חכמים שמותר להשתמש בפירות השביעית לכל צרכי האדם, שנאמר (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", לָכֶם לכל צרכיכם, אלא שנאמר לָכֶם לְאָכְלָה ללמדנו שההנאה המותרת היא הנאה הדומה לאכילה, שבשעה שהפרי מתכלה באה ההנאה. לפיכך, מותר להדליק נר בשמן שנעשה מפירות שביעית, מפני שבעת שהשמן מתכלה נהנים מהאור. וכן כשהיו רגילים לצבוע בפירות, מותר היה לצבוע בהם, מפני שבעת שהפרי כלה הצבע נתפס בבגד. אבל אסור להשתמש בתבן שביעית שראוי למאכל בהמה לצורך הסקת התנור לחימום הבית או לאפייה או לבישול, כי רק לאחר שהם נשרפים מתחילים ליהנות מחומם (משנה שביעית ח, ב; סוכה מ, א; רמב"ם ה, יט; לעיל ג, ו).

מותר לאדם לסוך את עורו בשמן שנעשה מפירות שביעית, כי סיכה נחשבת כשתייה (יומא עו, ב). בנוסף לכך, בעת ההנאה השמן מתכלה. אבל אסור לסוך בשמן שביעית בגדי עור ונעלי עור כדי לחזקם, כי ההנאה באה לאחר כילוי השמן. לא יסוך את הגוף ביין או בחומץ, מפני שאין רגילים לסוך בהם (משנה ח, ב; רמב"ם ה, ו).

אסור לתת לבהמה פירות שראויים למאכל אדם, כדי שלא להפסידם מהשימוש הראוי והמשובח שלהם. וגם אם הבהמה באה מעצמה לאכול מהפירות, עליו להרחיקה. וגם כאשר בפועל אין שם אדם שיאכל מהפרי, למרות שהפירות ילכו לאיבוד, אסור לתת אותם לבהמה הואיל והם ראויים לאדם. אבל בעוד הפירות מחוברים לעץ, למרות שהם ראויים למאכל אדם, כיוון שהם מופקרים לכל, אם הלכה הבהמה מעצמה לאכול מהם, אין צריך למונעה (רמב"ם ה, ה; עי' לעיל ג, ח).

אסור להשתמש בפירות שראויים למאכל אדם לצורך רפואה, מפני שרפואה מיועדת לחולים בלבד, ויש הפסד לפירות שביעית כאשר משתמשים בהם לצורך שאינו שווה לכל נפש. אבל מותר להכין תרופה לאדם מפירות שנועדו למאכל בהמה, הואיל ויש בכך עלייה ממעמד של שימוש בהמה לשימוש אדם, למרות שהיא להנאת חולים בלבד (משנה ח, א; סוכה מ, א; רמב"ם ה, יא).[4]

פירות שביעית שידוע מתחילה שאין אנשים שיאכלו אותם, כגון שהם קטנים מדי ואין אפשרות לחלקם במסגרת 'אוצר בית דין', ואם לא יעבדו אותם בדרך שונה מהמקובל, יאלצו לזרוק אותם – מותר לעבדם, כי אין זה הפסד עבורם אלא הצלה. ואם אין אפשרות להכשירם לאכילת אדם, מותר לעבדם כדי שישמשו לסיכה או רפואה או מאכל בהמה (עי' קטיף שביעית סב, ד, 5-6).


[4]. צמחים שכל יעודם לרפואה, אין בהם קדושת שביעית. אבל אם יעודם למאכל בהמה, מותר לעשות מהם תרופה כמבואר למעלה. אין לעשות משמן שראוי למאכל מוצרי קוסמטיקה לצורך סיכה, כי בכך גורמים שהשמן לא יהיה ראוי למאכל ואולי בגלל זה ילך לאיבוד וגם לסיכה לא ישתמשו בו. בנוסף לכך, לעיתים גם ממעטים בזה את כמותו (רמב"ם ה, ו). עברו ועשו מוצרי קוסמטיקה משמנים שראויים לאכילה, מותר לסוך בהם (שבת הארץ ה, ו, ב).מותר לאדם לסוך את גופו בשמן זית, שכבר אין חשש שילך לאיבוד, שהרי עתה נהנה ממנו. וגם כשכוונת הסיכה רפואית מותר, הואיל והוא שמן שרגילים לסוך בו לשם הנאה. מותר לעשות מוצרי קוסמטיקה משמנים שיוצרו מפירות או גרעינים שאינם ראויים למאכל ועיקר ייעודם לקוסמטיקה, וכן מותר לעשות מהם משחות רפואיות, ואין בהם קדושה (עי' קטיף שביעית סד, טו).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן