יא – זמן הביעור ודין מי שלא ביער

זמן הביעור הוא כאשר אותם הפירות כלים מהשדות. כיום שמעטים מכירים את מצב השדות, סומכים על הזמנים שוועדי הכשרות מפרסמים לגבי כל פרי ופרי. אמנם בפועל, פעמים רבות יש ספק אימתי הפירות יִכלו ויגיע זמן הביעור, והפתרון לכך, להפקיר את הפירות ביום הראשון שבו יתכן שחל הביעור. וכל הנוטלים מהפירות אחר זמן זה, יכוונו שלא לקנות אותם, וכן יודיעו לשלושה מחבריהם שהפירות הללו שבביתם הם עדיין הפקר וכל הרוצה רשאי לבוא ולקחת מהם. ורק כשיסתיים זמן הספק, יכוונו לקנות את הפירות.[12]

עבר בעל הפירות ובזדון או רשלנות השאיר את הפירות אצלו אחר הביעור, יש אומרים שהפירות נאסרו על כל ישראל באכילה. ויש אומרים שאם ייתן אותם במתנה לחברו, חברו יוכל להפקירם ובכך יהיו מותרים לכולם זולת זה שלא הפקירם בזמן. והואיל ודין שביעית בזמן הזה מדרבנן, אפשר לסמוך על המקילים. ואם בעל הפירות לא ביער את פירותיו מחמת אונס או שגגה, יש אוסרים ויש מתירים, וכיוון שדין שביעית בזמן הזה מדרבנן, יוכל בעל הפירות לסמוך על המקילים ולהפקירם מיד כשייזכר בכך, ואח”כ גם לו יהיה מותר לזכות בהם.[13]

יין או פירות שביעית שנמצאים בזמן הביעור ברשות בית הדין, אינם צריכים ביעור, מפני שאינם ברשות אדם פרטי אלא מיועדים לחלוקה לכלל הציבור (להלן ח, ב, 3).


[12]. אמרו חכמים (משנה שביעית ט, ב) שהארץ מתחלקת לשלושה אזורים לעניין הביעור: יהודה, עבר הירדן והגליל, וכאשר כלו הפירות האחרונים מהשדות שביהודה, הגיע זמן הביעור של יהודה, למרות שעדיין יש פירות בשדות הגליל (רמב”ם ז, ט). ויש אומרים שגם כל אזור מתחלק לשלושה, ולכל אזור זמן משלו (ר”ש, תוס’ פסחים נב, ב, ‘עד’).עוד אמרו חכמים, שזמן ביעור התאנים בכל הארץ – בחנוכה של שמינית, תמרים בפורים, ענבים ויין בפסח, וזיתים בשבועות, והכוונה שבערב המועדים הללו זמן הביעור (פסחים נג, א; רמב”ם ז, יא). וכ”כ בספרים רבים למעשה, שזמן ביעור היין בפסח. ורבים תמהו, שכן בפועל הענבים כלים מהשדות בשבט. ולכן למעשה יש לקיים את הביעור מחודש שבט, ולא לכוון לקנות את היין עד פסח. וכן הורו רבותינו הרב ישראלי והרב שפירא. אמנם בחזו”א כו, ה, כתב שבמצב של ספק בזמן הביעור, יחזור ויפקיר את
הפירות בכל יום. אולם דחה את דבריו במנחת שלמה נא, יח. וכ”כ בספר השמיטה ט, יב; שביתת השדה יד, לג. ומ”מ גם מחמת ספקות אלו, וגם מחמת דעת הרמב”ם ודעימיה, נכון לכתחילה להזדרז לסיים את אכילת פירות השביעית עד זמן הביעור.

[13]. יש אוסרים את הפירות גם אם לא התבערו מחמת אונס, כ”כ גדולת מרדכי ט; וכן עולה ממהרי”ט א, מג, והשל”ה שער האותיות ק. אולם בספר חרדים פרק ז’ למד מדברי הרמב”ן שמותר לבעל הפירות לבערם ולשוב ולזכות בהם. וכ”כ שערי צדק יט, ה, וספר השמיטה ט, י, וכלל בזה גם את מי שלא ידע מתי זמן הביעור (שדומה לשוגג). וכן הורה במנחת שלמה נא, יז.לדעת האוסרים גם כאשר הביעור לא נעשה מחמת אונס, אסור גם אם יתן את הפירות במתנה לחברו, כי איסור הפירות הוא עצמי. אבל למתירים באונס, אם לא ביער ברשלנות וזדון, אף שעל בעל הפירות הם אסורים הוא רשאי לתת את הפירות במתנה לחברו, שעליו לא חל הקנס, וחברו יפקיר אותם ואחרי שיהיו הפקר כולם יוכלו לזכות בהם חוץ מבעל הפירות שלא ביערם ברשלנות או זדון (משנה שביעית ט, ט; ירושלמי ט, ו; רש”ס, משנה ראשונה, מנחת שלמה נא, יז).

תפריט