אסרו חכמים להוציא פירות שביעית מהארץ לחוץ לארץ (משנה שביעית ו, ה). יש אומרים שטעם האיסור, מפני שמצוות הביעור צריכה להתקיים בארץ, שכשם שפירות שביעית הופקרו לכל יושבי הארץ שיכולים לבוא לשדות ולקטוף מהפירות, כך גם הביעור שנועד לשוב ולחלק את הפירות לכל, צריך להתקיים בארץ (רע"ב, תפא"י).
ויש אומרים שהאיסור מפני החשש שלאחר שיוציאום לחוץ לארץ ישכחו שהם פירות שביעית, ולא יזהרו בקדושתם, ויבואו להפסידם ולסחור בהם (ר"ש משאנץ וראב"ד לתו"כ כה, ז). ויש אומרים, שמשום קדושתם של פירות שביעית, אין להוציאם מהארץ (רש"ס). ויש אומרים שאסרו להוציאם שמא הפירות יחסרו לבני הארץ (ר"ח ברלין).
עבר והוציא את הפירות לחוץ לארץ אינו חייב להחזירם, אלא יאכלם בהקדם. ואם הגיע זמן ביעורם, אינו צריך להחזירם לארץ כדי לבערם, אלא יבערם במקומם (פסחים נב, ב; רמב"ם ז, יב).
בדורות האחרונים נוצר צורך גדול מאוד לייצא פירות מהארץ לחוץ לארץ גם בשנה השביעית, שכן ישנם ענפים שנשענים על הייצוא, ואם שנה אחת לא ייצאו פירות, יתפשו המתחרים את מקומם וייגרם להם נזק גדול מאוד. וכיוון שמדובר בשעת הדחק והפסד גדול, יש פוסקים שסמכו על שיטות שונות לפיהן ניתן להקל ולהוציא במסגרת 'אוצר בית דין' פירות שביעית מהארץ. ומכל מקום, כל ההיתרים שהזכירו דחוקים בהרבה מ'היתר המכירה'.[14]