י – ביעור פירות שביעית

פירות שביעית הם הפקר לכל, וכל הרוצה רשאי ללקוט מהם כשיעור שאנשים רגילים ללקוט או לקנות לתצרוכת ביתם (לעיל הלכה א). לכתחילה צריך כל אדם לסיים את פירותיו עד שיכלו אותם פירות מהשדות. שאם לא כן, משמע שלקח לעצמו פירות שביעית יותר מכדי צורכו ופגע ביכולתם של אנשים אחרים ללקוט לעצמם פירות. ומכל מקום, מי שנותרו בידו פירות ממין שכלה מהשדה, כיוון שאנשים וחיות אינם יכולים ללקוט עוד מהם ולאוכלם, חובה עליו לבער את הפירות מביתו. וכדין הפירות כך דין הכסף שהתקבל עבורם, שנקרא דמי שביעית.

מצווה זו נלמדה ממה שנאמר (שמות כג, יא): “וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה”. דרשו חכמים (מכילתא דרשב”י שם): “כל זמן שחיה אוכלת מן השדה – אתה אוכל מתוך הבית, כָּלָה מן השדה – כַּלֵּה מן הבית”. וכן הדין לגבי מאכל הבהמה, שנאמר (ויקרא כה, ז): “וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל”. דרשו חכמים (פסחים נב, ב): “כל זמן שחיה אוכלת מן השדה – הַאֲכֵל לבהמה שבבית, כָּלָה לחיה אשר בשדה – כַּלֵּה לבהמתך מן הבית”.

וכיצד יבער? ישאיר לעצמו כמות שבני ביתו רגילים לאכול בשלוש סעודות, ומהנותר יחלק מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד ממכריו עד שיכלו הפירות, ובכך הוא מבער את הפירות באכילה כפי ייעודם המקורי, שכן מה שרגילים לאכול בשלוש סעודות נחשב כמבוער הואיל והוא מיועד לאכילה קרובה ולא לאגירה (משנה ט, ח). ואם התעצל מלחלק את הפירות שבידו, יוציאם ויכריז ברבים שכל הרוצה ליטול מהם יבוא וייטול (תוספתא שביעית ח, ב). ולכל הפחות יכריז זאת בפני שלושה, ושלא יהיה אחד מהם סמוך לשולחנו. ואז רשאי כל אדם לקחת מהם כאוות נפשו, גם הרבה יותר ממזון שלוש סעודות, ובתנאי שינהג בהם קדושה כבפירות שביעית, שלא יפסידם ולא יסחר בהם. וגם זה שהפקירם רשאי לזכות בהם ולהחזירם לביתו.[10]

כאשר בעל הפירות דחוק בממונו ונצרך לפירות, הציעו לו חכמים שיוציא את הפירות לרחוב ויפקיר אותם בפני שלושה מאוהביו, שלא יבואו לזכות בפירות אחר שהם יודעים שהוא רוצה בהם, וכך יוכל לחזור ולזכות בהם. ומי שאין לו אוהבים וחושש שאם יפקיר את הפירות בפני שלושה, יקפצו הם ויזכו בפירות, יכול להוציא את הפירות לרחוב בשעה שאין שם עוברים ושבים, ויכריז בקול שהפירות הפקר, ולפני שאנשים יספיקו לבוא לקחתם, יגביהם ויכניסם בחזרה לביתו (ירושלמי ט, ד).

אדם שלקח הרבה בקבוקי יין מ’אוצר בית דין’, ושילם עבור הטיפול בהם, רשאי לכתחילה להפקיר אותם בפני אוהביו ולזכות בהם מחדש ולהכניסם לביתו, שהואיל והתנדב להשתתף ב’אוצר בית דין’, ראוי שלא יפסיד את מה ששילם עבור הטיפול ביין.[11]


[10]. לרמב”ם (ז, ג) על פי גרסתו במשנה, הביעור הוא שישרוף את הפירות או ישליך אותם לים, ואסור לאוכלם לאחר זמן הביעור. וכ”כ מאירי, וכעין זה כתבו ראב”ד וריטב”א. אולם למעשה, דעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים שהביעור הוא הפקר, וכדעת ר’ יוסי במשנה ט, ח, שההפקר הוא לעניים ולעשירים כאחד, שכל הזוכה בהם יכול לאוכלם כאוות נפשו בלא שום הגבלת זמן, ובלבד שישמור על קדושתם. וכ”כ ר”ש, יראים, רמב”ן, רא”ש, תוס’, ר”ן, רדב”ז, מבי”ט, רש”ס, פאת השולחן ועוד רבים.כתב רמב”ם ז, ג: “היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד…” ופשוט שאין חובה לכל אחד לסיים את מזון שלוש הסעודות באותו יום, אלא כיוון שיש לו רק מזון שלוש סעודות, אינו נחשב כמי ששומר לעצמו פירות שביעית אחר שכלו מהשדה. ואמנם בשביתת השדה יד, ו, סובר שצריך לסיים את מזון שלוש הסעודות ביום אחד, אבל רבים חלקו על כך, כי מזון שלוש סעודות נחשב כמבוער הואיל והוא נועד לאכילה בזמן קצר (וכ”כ מקדש דוד נט, ב; הערות לשבה”א ז, ג, 6; מאמ”ר כא, טו; משפטי ארץ ל, 1; חוט שני עמ’ שנה).

רמב”ן ור”ן הסתפקו אם מצוות הביעור מהתורה, אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, מצוות הביעור מהתורה, וכ”כ בה”ג, רש”י, תוס’, ר”ש, רא”ש ועוד. וכן מוכח מדעת רמב”ם ודעימיה, שאם לא כן, איך יתכן שהורו שהביעור הוא איבוד פירות שביעית כנגד התורה שצוותה שלא לאבדם (מרן הרב בשבת הארץ ז, ג).

בשערי צדק יט, ו, כתב שלכתחילה רצוי להדר כרמב”ם ולבער את הפירות על ידי איבודם. וכ”כ אול”צ ג, ד. אולם כתב מרן הרב (משפט כהן פג) שאין זה הידור כלל, שהרי אם ישרפם לדעת רוה”פ יעבור על איסור תורה של איבוד פירות שביעית ועל בל תשחית.

אולם ברור שלכתחילה טוב לחוש לדעת רמב”ם ודעימיה, ולתכנן לסיים את אכילת הפירות עד הביעור, ואם לא סיים, יחלק מהם מזון שלוש סעודות לכל אחד מחבריו. אמנם אם התעצל מלעשות כך, יסמוך על רוב הפוסקים שסוברים שדי בכך שיפקירם. ונלענ”ד שלא רק מצד מחלוקת הראשונים נכון לחלק את הפירות, אלא שכך היא מגמת השביעית והביעור, שיהיו הפירות מופקרים לכל, ואם יניחם ברחוב, יתכן ואדם אחד יקח את הכל לעצמו שלא כפי הכוונה המקורית של התורה (ועי’ להלן בהערה 12).

[11]. בירושלמי ט, ד, שאל ר’ יצחק בר רדיפה את ר’ ירמיה, האם מותר לו להפקיר את הפירות ולזכות בהם מחדש. לא רצה ר’ ירמיה להשיב לו אלא הפנה אותו לגדולים בתורה. ור’ יאשיה השיב, שיכול להפקירם בפני שלושה מאוהביו ולזכות בהם מחדש. ובני קפודקאי בציפורי שאלו מה יעשו אנשים שאין להם שלושה אוהבים, ור’ אימי הציע להם שיפקירום בשוק בשעה שאין שם עוברים ושבים, כמבואר למעלה. ע”כ. וכן כתבו הפוסקים למעשה, שיכול אדם להפקיר באופן זה ולזכות בפירות מחדש. אולם נלענ”ד שכיוון שרצתה התורה שיהיו הכל שווים בפירות שביעית, לכתחילה יש להפקיר את הפירות באופן שכל אחד מהעוברים והשבים ייקח מזון שלוש סעודות, ולא כדי שבעל הפירות יחזור לזכות בהם. ורק כאשר בעל הפירות דחוק התעוררה שאלה, האם מותר לו לחזור ולזכות בהם או שמא יש בכך הערמה. וכיוון שזו שאלה קשה, לא רצה ר’ ירמיה להורות בה. ולמעשה יצאה הוראה שמותר לו לשוב ולזכות בהם כמבואר בירושלמי. ←

לגבי אדם שאין לו שלושה אוהבים, הפירוש המקובל, שעליו לצעוק שהפירות הפקר, באופן ששלושה אנשים ישמעו אותו אבל לא יספיקו להגיע עד שיזכה שוב בפירות (ריבמ”ץ, תוס’ רי”ד פסחים נא, ב; כפתור ופרח מח). ויש אומרים שאין צורך להכריז שהפירות הפקר, אלא כל שמניחם במקום שכל העובר מבין שהם הפקר והוא יכול לקחתם, יכול להניחם שם כאשר אין שם אנשים, ובכך יקיים את הביעור (ר”ש למשנה ט, ח; מהר”י קורקוס. הגר”א ומהר”א פולדא על ירושלמי שביעית ט, ד).

יש אומרים שבמקרה הצורך, כגון בארגזי יין, שקשה לבעל הארגזים לסחוב אותם מביתו לרחוב, יוציאם לחדר המדרגות שאינו נעול, ושם יפקירם בפני שלושה (ריש”א משפטי ארץ לא, 16). ובשעת הדחק, לדעת הגר”א (שביעית ט, ד) אפשר להשאיר את הפירות בבית ולומר לשלושה שהם הפקר.

תפריט