מצוות חלה, כמו מצוות תרומות ומעשרות, תלויה בארץ, שנאמר (במדבר טו, יח): “בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה… בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'”. תנאי נוסף במצוות הללו, שיהיו רוב ישראל גרים בארץ, שנאמר (שם, יח): “בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ”, ‘בְּבֹאֲכֶם’ הכוונה “בביאת כולכם, ולא בביאת מקצתכם” (כתובות כה, א). יסוד גדול למדנו מכך, שהיכולת לגלות את הקדושה בטבע, תלויה בכך שעם ישראל, שנברא כדי לגלות את דבר ה’, יחיה בארץ ישראל שנבראה כדי שהקדושה תתגלה על ידה.
אמנם יש שוני בין המצוות, שמצוות תרומות ומעשרות מחייבת את הפירות שגדלו בארץ ונגמרה מלאכתם בארץ, גם אם יוציאו אותם לחוץ לארץ (לעיל ח, ט). ואילו מצוות חלה תלויה בלישת הבצק, שאם לשו את הבצק בארץ, גם אם הקמח מתבואת חוץ לארץ, חייבים להפריש ממנו חלה. ואם לשו את הבצק בחוץ לארץ, גם אם הקמח מתבואת ארץ ישראל, פטורים ממצוות חלה (ירושלמי חלה ב, א). בתוך כך למדנו, שיש ערך מיוחד ליצירות שישראל יוצרים בארץ ישראל, גם כאשר החומרים הובאו מחוץ לארץ, ועל כן צריך לקדשן על ידי תרומת חלה.
בעקבות גלות ישראל בימי חורבן בית המקדש הראשון, כבר לא היו רוב ישראל בארץ, והמצווה בטלה. גם בימי הקמת בית המקדש השני לא חזרה המצווה למקומה, הואיל ורוב ישראל נותרו בגלות. אולם תקנו חכמי בית הדין הגדול שהוקם בראשית ימי בית המקדש השני, ובראשם עזרא הסופר, שגם בעת שרוב ישראל אינו בארצו יהיו חייבים להפריש תרומות ומעשרות וחלה מדברי חכמים. עוד הוסיפו ותקנו, שגם יהודים שיושבים בחוץ לארץ יהיו חייבים להפריש חלה מבצקם, כדי שלא תשכח מהם מצוות החלה. ומדוע תקנו זאת בחלה ולא בתרומות ומעשרות? משום שמצוות חלה דומה במידה מסוימת למצוות שתלויות באדם ולא בקרקע, שכן מתחייבים בה בעת שלשים את הבצק (תוס’ קידושין לו, ב; להלן יב, י). ניתן ללמוד מתקנה זו רעיון עמוק: בזכות שישראל קיימו את מצוות חלה בארץ ישראל בכל ימי בית המקדש הראשון, יכלו חכמים להמשיך את חובת המצווה וגילוי הקדושה לעיסה שישראל עושים בחוץ לארץ, ובתוך כך לקשר את כל הפעולות היצירתיות שיהודים עושים בחוץ לארץ לחזון גילוי הקדושה שמתפשט מהארץ לכל העולם.
