ד – מצוות חלה בימינו

בעקבות חורבן בית המקדש השני והתדלדלות הישוב היהודי בארץ – בטלה היכולת להיטהר על ידי מי אפר פרה אדומה, וממילא כל הכוהנים נחשבים טמאי מתים, ואסור להם לאכול תרומה וחלה (לעיל ז, א). ואע”פ כן חובת הפרשת חלה נותרה בתוקפה, והחלה נשרפת או מוטמנת במקום שלא ייכשלו באכילתה. וכל זמן שלא הופרשה חלה, הלחם או העוגות אסורים באכילה (דין חוץ לארץ יבואר להלן יג). אלא שהואיל וממילא החלה הולכת לאיבוד, אין צורך להפריש לחלה אחד חלקי עשרים וארבע מהבצק, אלא די להפריש כלשהו.

ואף שהמצווה כיום מדברי חכמים והכוהנים אינם רשאים לאכול את החלה, על ידי המצווה להפריש חלה אנו זוכרים את החזון, והלחם שלנו נעשה מקושר לערכי הקודש, וברכה נמשכת לביתנו. ולכן יש נשים שנוהגות להדר ולאפות כשיעור חלה בערב שבת (רמ”א או”ח רמב, א).

לגבי חוץ לארץ, בתחילת ימי בית המקדש השני, על פי תקנת חכמים נהגו להפריש חלה בחוץ לארץ ולאוכלה בטהרה. לאחר כמה דורות, גזרו חכמים טומאה על ארץ העמים (להלן יב, ט), וממילא החלה שמפרישים בחוץ לארץ נטמאת ואסור לכהנים לאוכלה. וכדי שלא ישכחו שהחלה נועדה לאכילת הכוהנים, תקנו חכמים להפריש בחוץ לארץ שתי חלות, הראשונה נשרפת כדין חלה טמאה שאסור לאוכלה, והשנייה תיאכל על ידי הכוהנים גם כאשר הם טמאים. במשך הזמן, ברוב קהילות הגולה התקבל המנהג להפריש חלה אחת בלבד, והיא נשרפת או מוטמנת. משום שיסוד תקנת חלה שנייה בחוץ לארץ כדי לזכור שהחלה נועדה לאכילה, כפי שנוהגים בארץ ישראל. וכאשר בארץ ישראל הכוהנים אינם רשאים לאכול את החלה מפני הטומאה, אין ראוי שבחוץ לארץ הכוהנים יאכלו את החלה, וממילא גם בחוץ לארץ מפרישים חלה אחת לשריפה (רמ”א או”ח שכב, ה; להלן יב, י).[2]

לסיכום: גם כיום כשהכוהנים אינם רשאים לאכול את החלה, חובה מדברי חכמים על כל יהודי, בין בארץ ובין בחוץ לארץ, להפריש כלשהו מהבצק לחלה. כאשר רוב ישראל יחיו בארץ, חובת המצווה בארץ תחזור להיות מהתורה והברכה תרבה, ועדיין יהיה אסור לכהנים לאכול את החלה מפני הטומאה. כאשר נזכה לחזרת סדרי הטהרה לישראל, יוכלו הכוהנים לגלות בחייהם את הקדושה ולאכול את החלה, והברכה תתעצם בישראל עד שתתפשט בגלוי לכל העולם ויתברכו בנו כל משפחות האדמה. והרמז להתפשטות הברכה לכל העולם בתקנה שתקנו חכמים להפריש חלה גם בחוץ לארץ.


[2]. מדברי הרמב”ם (ביכורים ה, י-יא), ושו”ע שכב, ה, משמע שדין חו”ל לא השתנה, וגם כיום מצווה להפריש בחו”ל שתי חלות, והשנייה נאכלת על ידי כוהנים טמאים, אפילו מטומאה היוצאת מגופם, כקרי ונידה. וכאשר יש שם כהן שטהור מטומאה היוצאת מגופו, אפשר להפריש חלה אחת והוא יאכלנה. אולם הר”ש, רשב”א וסמ”ג כתבו, שבחו”ל נוהגים להפריש חלה אחת לשריפה, הואיל וגם בארץ ישראל אין אוכלים את החלה. ומנהג זה הובא בתוס’ (חולין קד, א, ‘חלת’), והתרומה. סיבה נוספת לביטול מנהג אכילת החלה בחו”ל, שמא לא ינהגו בה כראוי ויאכלו אותה באיסור (התרומה, רדב”ז). וכ”כ הרמ”א שכב, ה, ומ”ב תנז, כב, שהמנהג בכל מדינות אשכנז להפריש חלה אחת לשריפה. גם מנהג ספרדים הרווח שאין אוכלים חלה בחו”ל, כפי שכתב הרדב”ז (ג, תתסד). וכ”כ בתבואת השדה ב, ח, וקדושת הארץ ב, ז.בזמן שהטהרה נהגה, היתה מצווה להביא לכהן גם תרומה או חלה שנטמאו, והכהן היה יכול להשתמש בהן להסקה בתנורו. אולם כיום שבטלה האפשרות לאוכלן, אין נוהגים לתת תרומה וחלה טמאה לכהן שמא יבואו לאוכלה, אלא המפריש חלה שורפה או עוטפה וטומנה בפח (רדב”ז א, תשלא; עי’ לעיל ז, ז; ט, ו)

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן