חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ה – סדר הפרשת חלה למעשה

מצווה להפריש חלה מבצק שנועד לאפייה והקמח שלו מחמשת מיני דגן (להלן הלכה ח), ויש בו שיעור חשוב שניתן להכין ממנו מזון שמספיק לפחות ליום שלם, היינו שנפח הקמח שלו לפחות כשיעור נפח 43.2 ביצים, כ-2.160 ליטר (להלן הלכה ו).

המצווה שייכת לגברים ולנשים כאחד, אלא שאם האיש והאשה לשים יחד את הבצק, זכותה קודמת במצווה, מפני שהיא אחראית יותר על ענייני הבית (עי' או"ז ס"ס רכה; רש"י שבת לב, א).

המפריש חלה מהקמח לא קיים את המצווה, כי רק לאחר עירוב הקמח והמים מתחילה חובת המצווה וניתן להפריש חלה, והזמן המובחר בגמר לישת הבצק (שו"ע שכז, ג).

לפני קיום המצווה מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להפריש חלה" (יוצאי תימן וחלק מאשכנז), או "להפריש חלה תרומה" (עדות המזרח), או "להפריש חלה מן העיסה" (רבים מיוצאי אשכנז וצפון אפריקה).[3]

לאחר הברכה מפרישים חתיכה כלשהי, ויש אומרים בעת ההפרשה: "הרי זו חלה". כיוון שאסור לאכול את החלה, צריך לשרוף אותה, כדי שלא יכשלו באכילתה. כמו כן אפשר להניחה בפח, וכדי שלא תתבזה, יש לעוטפה תחילה וכך להניחה בפח. וכן נוהגים רבים (לעיל ט, ה, 8).[4]

שכחו להפריש חלה מהבצק, מפרישים אחר האפייה, ובכך מתירים את המאפה. החושש שמא לא הפרישו חלה מהמאפה שהוגש לו, יפריש ממנו פירור קטן לחלה, ויניח אותו במקום שאין חשש שיבואו לאוכלו.

מעת שיגיעו הבנות והבנים למצוות, הם רשאים לקיים את המצווה.[5]

יכול אדם למנות יהודי לשליח שיפריש חלה מבצקו בשליחותו, ואזי השליח מפריש בברכה. אפשר גם למנות את הטבח לשליח קבוע, שיפריש חלה מכל הבצקים שילוש בכל משך שנות עבודתו. אבל מי שמפריש חלה בניגוד לדעתו של בעל הבצק, אין הפרשתו מועילה (שו"ע שכח, ג).


[3]. בנוסח הברכה יש מנהגים רבים, וכולם כשרים: "להפריש חלה" (רמב"ם ה, יא; קצוש"ע לה, א; ערוה"ש שכח, ב; עולת ראיה עמ' שנג, שש"כ מב, יב; דרך אמונה ה, ק); "להפריש חלה תרומה" (בא"ח, כה"ח תנז, ט). "להפריש חלה מן העיסה" (רשב"א, סידור בית יעקב); "להפריש תרומה" (שו"ע שכח, א, גר"א ב); "להפריש תרומה חלה" (רש"ל, חת"ס). שורש חילוק המנהגים, שבלשון התורה חלה היא עיסה וממנה מפרישים 'תרומה', שנאמר (במדבר טו, כ): "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה". ובלשון חכמים המצווה ומה שנותנים לכהן נקראים 'חלה', ואף המסכת שעוסקת במצווה נקראת 'חלה'.

[4]. הרמב"ם ושו"ע לא כתבו שצריך לומר "הרי זו חלה". ויש סוברים שצריך לומר (עפ"י ראב"ד). ורבות נוהגות כך, אבל אינו חובה.

כפי שלמדנו לעיל ט, 8, לדעת הרבה ראשונים מצווה לשרוף תרומה וחלה טמאות, ויש שפסקו כך למעשה (שערי צדק יד, לד; המעשר והתרומה י, ס"ק ל; תבואת השדה ט, י). כששורפים את החלה אין להניחה על תבנית אפייה, מפני שהחלה אסורה באכילה וטעמה נבלע בתבנית, אלא יש להניחה על תחתית התנור, ואפשר לעשות זאת גם בעת שאופים בתנור מאכל אחר, מפני שאין אפשרות שטעם החלה יכנס במאכל. ויש מחמירים לעוטפו בנייר כסף (עי' תבואת השדה ח, ו). למעשה, רבים נוהגים להקל לעוטפה ולהניחה בפח. וכפי שלמדנו שם, כיוון שיש קושי בשריפה, וההמתנה עד לשריפה עלולה לגרום תקלות, נהגו להקל. ויש אומרים שכאשר מפרישים לחלה פחות מכזית, לכל הדעות אין צריך לשורפה (יהודה יעלה יו"ד שנב). אמנם כתב הרמ"א שכב, ה, שנהגו להדר להפריש כשיעור זית. והבוחר יבחר במה להדר.

כשהיו הכוהנים אוכלים את החלה, נזהרו מאוד שלא תיטמא ולכן הזדרזו להפריש חלה בזמן הראשון האפשרי, היינו כשעיקר הקמח התערב במים. אולם כיום שכולנו טמאים, ממתינים עד הזמן המובחר, שהוא בעת שהעיסה נעשית בצק מגובש (שו"ע שכז, ב-ג).

[5]. בנות ובנים שהפרישו חלה בשנה הסמוכה להגעתם לגיל מצוות, לרמב"ם בדיעבד קיימו את המצווה, כדין נדר של 'מופלא הסמוך לאיש', ובתנאי שהבינו את מה שעשו (רמב"ם תרומות ד, ה; שו"ע שלא, לג). ויש אומרים שכל זמן שלא הגיעו למצוות אין בכוחם להפריש (ביאור הגר"א שלא, עח, כסתם משנה בתרומות א, א).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן