ט – הקמח והנוזלים

המצווה להפריש חלה מבצק שנועד לאפיית לחם, שנאמר (במדבר טו, יט): “וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ”. לפיכך הבצק החייב במצווה הוא בצק שמכינים מאחד מחמשת מיני דגן, שהם: חיטה, שעורה, כוסמין, שבולת שועל ושיפון. ייחודם בכך שהם יכולים להחמיץ, ולכן ניתן להכין מהבצק שלהם לחם ועוגות, וכאשר מקפידים שלא יחמיצו ניתן להכין מהם מצת מצווה לפסח. אבל העושה מאפה מקמח תירס או אורז, אינו חייב בחלה, הואיל ובצקם אינו יכול להחמיץ ואינו נקרא לחם, ולכן גם אי אפשר להכין מהם מצות לפסח (פנה”ל פסח ב, ג). ראוי לציין שיש מין קטניות שנקרא כוסמת, וגם אם יעשו ממנו קמח, אינו חייב בחלה, הואיל ואינו מין דגן.

עירב קמחים מחמשת מיני דגן ועשה מהם עיסה אחת שיש בה שיעור חלה – חייב בחלה (שו”ע שכד, ב). עירב קמחים מחמשת מיני דגן עם חומרים אחרים כקורנפלור, סוכר, קקאו וביצים, אם התקיימו בתערובת שלושה תנאים – מפרישים חלה בברכה:
א) יש למאפה טעם דגן, ב) יש בקמח של מיני הדגן שיעור חלה,
ג) מיני הדגן הם רוב – מפרישים חלה בברכה. ואם התנאי השלישי לא התקיים, היינו יש במאפה טעם דגן ושיעור חלה, אבל מיני הדגן אינם רוב – מפרישים חלה בלא ברכה. ואם אחד משני התנאים הראשונים לא התקיים, כלומר, אין במאפה טעם דגן או שאין בדגן שיעור חלה – פטורים מחלה.[9]

הלש את הקמח במשקים חשובים, חייב בחלה. ששה מתוך שבעת המשקים החשובים כשרים לאכילה, והם: מים, טל, שמן זית, יין, חלב, דבש דבורים (השביעי דם אסור באכילה). אבל אם לש את הקמח במשקים אחרים, כדוגמת מי פירות או מי ביצים, יש ספק אם העיסה חייבת בחלה, ויפריש חלה בלא ברכה. אמנם אם יוסיפו למי הפירות מעט מים, יש להפריש חלה בברכה.[10]


[9]. משנה חלה ג, ז: “העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, ואם אין בה טעם דגן אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח”. לרמב”ם (ביכורים ו, יא), ושו”ע (שכד, ט-י), בדין קמח חיטה ואורז ישנו דין ייחודי, לפיו גם כאשר קמח החיטה מיעוט, כל שיש בתערובת טעם דגן, גם אם אין בו שיעור חלה, כיוון שתכונת האורז שהוא נגרר אחר החיטה, אם בכלל התערובת יש שיעור, צריך להפריש חלה (לרמב”ם אף אין צריך שיהיה בחיטה שיעור כזית בכדי אכילת פרס, ולראב”ד צריך). ולמדו מזה, שאם עירבו מיני דגן עם שאר מינים, שלדעת הרמב”ם אם יש בדגן שיעור חלה, גם אם אינו רוב כל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס – צריך להפריש חלה, ולראב”ד צריך שהדגן גם יהיה רוב (תבואת השדה ג, 4, ועי’ מ”ב תנג, יד). ולדעת רוב האחרונים, לדעת הרא”ש גם אם אין בדגן שיעור חלה, כל שטעם המאפה הוא טעם דגן, ויש בכלל התערובת שיעור, חייבים בחלה (ובתנאי שיהיה כזית בכדי אכילת פרס – מ”א, וי”א שאפילו אם אין כזית בכדי אכילת פרס). וי”א שדעת הרא”ש כרמב”ם (בית אפרים, אבני נזר).

והרבה ראשונים (רמב”ן, רשב”א, אור זרוע ועוד) פסקו כדעת רשב”ג המובא בירושלמי ג, ה: “לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור”. ולדעתם גם בקמח חיטה ואורז, כל שאין בקמח החיטה שיעור, פטורים מחלה. ואם יש שיעור חלה, גם אם אינו רוב, חייב בחלה. ובשאר המינים, רק אם יש שיעור והדגן הוא רוב – חייבים בחלה.

למעשה, לגבי כל התערובות (זולת חיטה ואורז), כל זמן שאין בדגן שיעור, פטור מחלה (והמהדרים מפרישים בלא ברכה כדעת הרא”ש, עי’ משפטי ארץ א, יד-טז). וכאשר יש בדגן שיעור אבל אינו רוב, מפרישים חלה בלא ברכה. ובחיטה ואורז, כל שיש במאפה טעם דגן, צריך להפריש חלה בלא ברכה, וכאשר יש שיעור בחיטה, מפרישים עם ברכה.

[10]. משנה חלה ב, ב: “עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה”. לרוב הראשונים כך הדין בכל המשקים (רמב”ן, רשב”א, רשב”ץ, ורבים בדעת הרמב”ם). ולרא”ש רק אם נילושה ב’שבעת המשקים’ החשובים חייבת בחלה. לכאורה משו”ע שכט, ט, משמע כרוב הראשונים שהנילוש בכל סוגי מי הפירות חייב בחלה, אולם באו”ח תסב, ה, כתב שלא ללוש כשיעור, ויש מפרשים שחשש לדעת הרא”ש שפטור מחלה (מ”ב תסב, כ, שער הציון כז). למעשה חוששים לדעת הרא”ש, וכל שנילוש במשקים שאינם חשובים, מפרישים חלה בלא ברכה (ב”ח, ש”ך, פנים מאירות, ערוה”ש, גרע”י, אור לציון). ויש מפרשים שלדעת הרא”ש רק הנילוש במים חייב בחלה (בית הלל יו”ד שכט, א). ויש חששו לזה (בא”ח). אבל כיוון שהיא דעת מיעוט בפירוש דעת מיעוט, המנהג שלא לחשוש לה ולהפריש בברכה. כשמוסיפים מעט מים למי פירות שאינם משבעת המשקים – יש להפריש בברכה. ואם הוסיפו להם מעט משבעת המשקים שאינם מים – יפרישו בלא ברכה, ואם יהיו רוב – יפרישו בברכה (שער המלך הל’ ברכות ו, א, רע”א ועוד רבים).

אם לשו את הקמח במי פירות, כיוון שעוד לא נרטב באחד משבעת המשקים החשובים, עדיין לא הוכשר לקבל טומאה מהידיים בעת הלישה. וממילא החלה שמפרישים טהורה, ואסור לטמאה או לאבדה בשריפה או בדרך אחרת, אלא יש להניחה בפח בתוך שקית ניילון, באופן שתירקב מעצמה בלא שהאדם יגרום לכך. בפועל, רוב החיטים כיום נשטפות במים, כך שהקמח כבר הוכשר לקבל טומאה לפני הלישה, וממילא אפשר לשרוף את החלה. אמנם כאשר יש ספק אם נשטפו, יש להחמיר שלא לשרוף את החלה.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן