החלה היא אחת מעשרים וארבע המתנות שנצטוו ישראל לתת לכהנים, כדי שיהיו פנויים מעול הפרנסה ויוכלו למלא את שליחותם המקודשת, לחנך את ישראל לתורה ומצוות ומידות טובות. מבין כל המתנות היתה למתנת ה'חלה' חשיבות מיוחדת, שממנה הכינו הכוהנים את הלחם שהוא עיקר מזונו של האדם. בנוסף לכך, על ידי מצוות חלה נוצר קשר רצוף בין הישראלים לכהנים. שלא כמו תרומות ומעשרות מהפירות והדגן, שהיו בעלי השדות מחלקים בשדות בכמויות גדולות מספר פעמים בשנה; החלה היתה ניתנת מידי יום ביומו, מידי כל אשה ישראלית לשכנתה הכוהנת, וכך היו כל ישראל מתקשרים בעת הכנת לחמם לערכי הקודש.
בעת הפרשת החלה – החלה מתקדשת כתרומה, שאסור לישראלים וללוויים לאוכלה, והכוהנים צריכים להקפיד לאוכלה בטהרה, שנאמר (במדבר טו, כ): "כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ". לפיכך, הישראלים צריכים להיזהר מאוד שלא לטמאה, שאם תיטמא תיאסר באכילה. והיה בכך קושי, מפני שהכלל הוא שהפירות יכולים להיטמא רק לאחר שהרטיבום במים כדי לשוטפם או כדי להכינם למאכל או לצורך אחר, אבל פירות שעדיין לא הורטבו, אינם יכולים לקבל טומאה. לפיכך אין בעיה לישראלים להפריש תרומות מהפירות, כי מפרישים אותן מפירות שלא הורטבו. אבל במצוות החלה מתחייבים רק לאחר שמערבים את הקמח במים ועושים ממנו בצק. ואם מי שמכין את הבצק טמא, הרי שהוא מטמא בידיו את הבצק וגורם לחלה שתהיה טמאה, ובכך הוא מבזה את המצווה וגורם להפסד החלה. לפיכך, כאשר האשה שלשה את הבצק היתה טמאה לנידתה או לשאר טומאות, היתה קוראת לשכנתה הכוהנת שתלוש עבורה את הבצק, והישראלית בירכה על הפרשת החלה, והכוהנת נטלה את חלתה (ירושלמי חלה ג, א). באופן זה הקשר בין משפחות הישראלים ומשפחות הכהנים היה גובר מאוד.[1]
מהתורה אין לחלה שיעור, אולם חכמים תקנו שכל אדם יפריש לכל הפחות אחד חלקי עשרים וארבע מהעיסה (כ-4%), כדי שתהיה לנתינתו חשיבות. ונחתום שמתפרנס מאפיית לחם, הואיל ועינו צרה במתנה שהוא צריך לתת לכהן, ייתן לכל הפחות אחד חלקי ארבעים ושמונה (כ-2%). וכיוון שבדרך כלל עיסתו גדולה, גם באחד חלקי ארבעים ושמונה יש שיעור של מתנה יפה. כאשר העיסה נטמאה בשוגג, גם אדם בביתו יפריש כשיעור הנמוך, אחד חלקי ארבעים ושמונה, הואיל וממילא הכהן אינו יכול לאוכלה (משנה חלה א, ט; ב, ז; ירושלמי ב, ג; שו"ע יו"ד שכח, א).
