בצקים או מאפים, שאין באחד מהם שיעור חלה, והצטרפו יחד לשיעור – חובה להפריש מהם חלה בברכה. בשתי דרכים נוצר הצירוף. א) כאשר שני הבצקים נדבקו זה בזה בעת הלישה או האפייה עד שאם יפרידום ינשכו זה את זה, היינו שייתלש מעט מהבצק או המאפה של זה לזה. ב) כאשר הבצקים או המאפים מונחים בכלי אחד או בשקית אחת או כאשר הם מכוסים במפה – הם מצטרפים להיחשב לחם אחד (שו"ע שכה, א). אם הניחו את המאפים או הבצקים במקרר, במקפיא, בתנור או בארון שקבוע בקיר, יש ספק אם הם מצטרפים – ולכן יש להפריש מהם חלה בלא ברכה.[7]
מי שאינו מעוניין לאפות לחם בשיעור החייב בחלה, אינו צריך לאפות יותר מכדי צורכו כדי לקיים את המצווה. אבל למי שמתכוון לאפות שיעור החייב בחלה, אסור לחלקו לשניים כדי להיפטר מהמצווה (ירושלמי חלה ג, א; שו"ע שכד, יד). ואף שהמצווה כיום מדברי חכמים, והכהנים אינם יכולים לאכול את החלה מפני הטומאה, אסור להשתמט מהמצווה, כי על ידי קיומה אנו מתקשרים לרעיון שגנוז בה.
שתי עיסות או שני מאפים שיש בכל אחד מהם שיעור חלה, אפשר להפריש מאחד על חבירו כל עוד הם במקום אחד בבחינת 'מוקף' (כמבואר לעיל ט, ג). בדיעבד, אם הפריש שלא מהמוקף – יצא, וכן נוהגים לכתחילה כאשר שכחו להפריש חלה וכבר חילקו את המאפים לאנשים אחרים, שמפרישים חלה ממאפה אחד על מאפים שבמקום אחר (שו"ע שכה, ב; שלא, כה; לעיל ט, ג).
על פי הגמרא פסחים מח, ב, נחלקו הראשונים האם תנור מצרף, לרמב"ם ודעימיה, אינו מצרף, ולרא"ש ודעימיה מצרף. וכיוון שרבים סוברים כרא"ש, אף שחלה בזמן הזה דרבנן, יש לצרפן שנית בסל ולהפריש בברכה. וכשאין אפשרות לצרפן, יפריש בלא ברכה. וכן הדין לגבי צירוף על ידי מקרר, מקפיא וארון קיר (תבואת השדה ג, כח; שש"כ מב, הערה לט; משפטי ארץ ב, טז; קדושת הארץ ה, ז). שולחן, ספק אם מצרף הואיל ואין לו דפנות ככלי (פסחים מח, ב), וכתבו הפוסקים שהואיל וחלה בזמן הזה מדרבנן, אינו מצרף (רמב"ם ושו"ע שכה, א, ש"ך ב). י"א שרק כאשר המאפים עטופים במפה מכל צדדיהם מצטרפים (אגודה ומהרי"ל), ולהלכה גם אם הם מכוסים במפה מלמעלה, מצטרפים להפריש בברכה (חכמ"א, ערוה"ש, באו"ה תנז, א, 'והסל'). מאפים שחלקם בתוך חלל הכלי וחלקם בערימה מעל חלל הכלי, לטור לא מצטרפים ולסמ"ג בשם ר"י מצטרפים, ויפריש בלא ברכה. ואם יכסה במפה, יפריש עם ברכה (כה"ח תנז, כח). י"א שהצירוף מועיל רק מיד לאחר הוצאתם מהתנור (מהר"ם חלאווה ונמוק"י), ולהלכה מצטרפים גם לאחר זמן או בעודם עיסות (מקדש מעט שכה, י; רב פעלים ח"ד יו"ד לו; משפטי ארץ ב, יג). יש אומרים שבצירוף סל צריך שגם יגעו זה בזה (סמ"ג ורא"ש), ולמעשה גם בלא מגע מצטרפים (רמב"ם, שו"ע שכו, א, פר"ח, ר"ח פלאג'י, רשז"א, קדושת הארץ ה, ג, ועי' משפטי ארץ ב, 30). בכל הספקות שכתבתי לברך, כתבתי על פי המנהג. ואמנם בחלק מספרי זמנינו כתבו שלא לברך מחמת חשש ספק ברכות. אולם כיוון שרוב האחרונים ידעו שיש חולקים ובכל זאת פסקו להפריש בברכה, הרי שכך המנהג, ואין חוששים במנהג לספק ברכות. (עוד אפשר לומר, שאולי כל הדיונים והמחלוקות כשלא היתה כוונה מיוחדת לצרף, אבל כאשר רוצים לצרף, ויש במצב העיסות או המאפים צד של צירוף, כולם יכולים להסכים שמצטרף). לא כתבתי את דעת המחמירים למעלה, כי אין להכביד על הלומדים בכתיבת כל הדעות, וכתבתים כאן בהערה כדי שידעו המהדרים שטוב לחוש להם לכתחילה.
הפריש חלה מעיסה שלא היה בה שיעור חיוב, לא עשה כלום ואין קדושה בחלה שהפריש. לפיכך, אם הפרישו חלה משתי עיסות שלא היה בהן שיעור חיוב, ואח"כ הצטרפו יחד, חובה להפריש מהן חלה בברכה (משנה חלה ד, ה; שו"ע שכו, ה). במאפים העשויים ממינים שונים של דגן, לעיתים יש צירוף ולעיתים לא, כמבואר בשו"ע שכד, ב (אבל אם עירבו קמחים שונים ממיני דגן – מצטרפים, כמבואר בהלכה ט). אין מפרישים מבצק שנעשה מקמח של שנה אחת על בצק מקמח של שנה אחרת, ואם הפריש לא עשה כלום, שכך גזרו חכמים, כדי שלא יטעו לחשוב שגם מותר להפריש תרו"מ משנה על חברתה. אבל מאידך אם צירפו בצק פחות מכשיעור משנה אחת על פחות מכשיעור משנה אחרת, צירופם מחייבם, וצריך לעשות עיסות נוספות משתי השנים כדי להפריש מהן על העיסה שמעורב בה קמח משתי שנים (שו"ע שכד, ח; ש"ך טז, לעיל ח, ה).
