מצווה לתרום מהבצק שנועד להכנת לחם – תרומת חלה לכהן, והכהן ובני משפחתו יכינו ממנו לחמים ועוגות ויאכלום בטהרה, כדי שיוכלו למלא את שליחותם הרוחנית ללמד תורה לישראל. שנאמר (במדבר טו, יז-כא): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה, כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם".
הלחם שהוא עיקר מאכלו של האדם מבטא במידה רבה את אופיו המיוחד של האדם, שיש ביכולתו לבחור, ליצור ולשכלל. שכל בעלי החיים אוכלים מאכלים טבעיים, כעשבים, עלים, דגנים, ירקות, פירות ואף בשר, ואילו האדם אוכל לחם, שתהליך הכנתו ארוך ומורכב ומצריך עשיית מלאכות רבות: חרישת האדמה, זריעת הדגן, קציר השיבולים, הפרדת גרגירי הדגן מהשיבולים והפסולת על ידי דיש, זרייה ובירור, טחינת הגרגירים לקמח, לישתו במים לעשותו בצק ואפייתו. מכל המאכלים שהאדם אוכל, תהליך הפקתו של הלחם הוא המורכב והמתוחכם ביותר. כמו הלחם כך האדם, שכל החיות שבעולם, בזמן קצר ובאופן טבעי לומדות כיצד להתקיים ולפרות ולרבות, ואילו האדם נזקק ללמוד במשך שנים רבות כיצד להשיג לעצמו מזון, לבוש, דירה ולהקים משפחה. ובתוך כך הוא לומד לרתום לשירותו את הכוחות העצומים שבטבע. יכולת הבחירה, הלימוד, היצירה והשכלול, הם הביטוי לצלם האלוקים שבאדם.
אלא שהאדם עלול להפנות את כוחותיו לרעה, להתגאות על חבריו, לשקר ולגנוב, להשחית ולבגוד, כדי להרבות תאוותיו. על ידי האיסור לאכול מלחם שלא הופרשה ממנו חלה, האדם זוכר את ה' שברא את כל כוחות היצירה שלו, ונזהר שלא להשתמש בהם לרעה. על ידי המצווה לתת את החלה לכהן, הלחם ותהליך הכנתו נעשים מקושרים לקדושה, והאוכלים ממנו יכולים לרומם ולכוון את כוח יצירתם לטובה ולברכה. זהו שאמרו חכמים (ויק"ר טו, ו): "כל המקיים מצות חלה כאלו ביטל עבודה זרה, וכל המבטל מצוות חלה כאלו קיים עבודה זרה". המשמעות הרחבה של המושג 'עבודה זרה' הוא כלל המעשים הרעים שאדם עושה עבור אלילי כספו, תאוותו וגאוותו.
עוד אמרו חכמים, שהאדם עצמו הוא 'חלתו של עולם', שהקב"ה ברא את האדמה וכל החומרים שבה, לש אותה במי הגשמים, ומה'עיסה' שנוצרה ברא את כל הצומח והחי, ומתוך ה'עיסה' הפריש 'חלה', וממנה ברא את האדם בצלמו, כדי שינהיג את העולם לטובה. וכאשר אדם הראשון חטא, טימא את עצמו ואת העולם כולו. וכדי לתקן את חטאו נצטוו ישראל להפריש חלה לכהן, ולשומרה בטהרה, כדי לזכור את ייעודם. ומצווה זו שייכת יותר לאישה, כי בכוחה לכוון יותר את הכוחות שבאדם ולתקן בכך את החטא (עי' ברא"ר יד, א; יז, ז-ח).
אמרו חכמים (שם א, ד): "בזכות שלושה דברים נברא העולם: בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות ביכורים". משום ששלוש המצוות הללו נקראות 'ראשית', והן מזכירות לנו שהמגמה הראשונה של הבריאה היא לגלות את הקדושה בתוך העולם. ביכורים ותרומות ומעשרות ניתנים מתוך הפירות שגדלים בדרך הטבע. בזכות הביכורים, מתקשרים אל החזון הכללי של עם ישראל (לעיל ז, טו), ובזכות תרומות ומעשרות, הברכה מתפשטת לשדות וליבולים (לעיל ז, יג). החלה ניתנת מתוך מעשי ידיו של האדם, ובזכות כך הוא זוכה שהברכה תשרה במעשה ידיו ובביתו, שנאמר (יחזקאל מד, ל): "וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן – לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ".
