שני טעמים עיקריים נאמרו בטעם ההמתנה בין אכילת בשר לחלב. א) טעם הבשר חזק ועלול להיות מורגש עד שש שעות (רש”י). ב) הבשר קשה וחתיכות ממנו עלולות להיתקע בין השיניים, ואחר שיעברו שש שעות הם כבר משתחררות או שטעמן מתפוגג (רמב”ם). למעשה חוששים לשני הטעמים, ולכן גם מי שלעס בשר עבור תינוק, צריך להמתין שש שעות, הואיל ובלעיסה הבשר יכול להיתקע בין השיניים. וגם מי שאכל בשר רך, צריך להמתין שש שעות, מפני טעמו שיכול להישאר עד שש שעות (טור פט, א).
מי שאכל בשר ומצא לאחר זמן בשר תקוע בשיניו, יוציאו מפיו, כדי לשמור על ההפרדה של שש שעות בין הבשר לחלב. בדיעבד אם בלעו, לא הפסיד את מניין שש השעות, מפני שאין לחוש לטעם הנמשך ממנה. ואם מצא את הבשר לאחר שש שעות והוא רוצה לאכול מיד חלב, לאחר שיוציאו מפיו ינקה את פיו בקינוח והדחה או בצחצוח שיניים (כמבואר לעיל א), ומיד לאחר מכן יוכל לאכול חלב. בדיעבד גם אם בלע את הבשר, יוכל לנקות את פיו ולאכול אחר כך מיד חלב (רמ”א פט, א; ש”ך ג-ד).[5]
טעה ובירך על מאכל חלבי לפני שעברו שש שעות, אם הספיק לקנח את פיו במאכל ובמשקה לאחר אכילת הבשר, או שכבר סיים את הסעודה, או שעברה שעה, הואיל ויש ראשונים שסוברים שבאופן זה מותר, כדי שלא יחטא בברכה לבטלה, יסמוך עליהם ויאכל מעט אחר הברכה (פנה”ל ברכות יב, יא, ועי’ יבי”א ב, יו”ד ה; בדי השולחן פט, א, ‘ויש מדקדקים’).
