בעת הקציר נופלות לעיתים שיבולים לארץ, והמצווה, שאם בפעולה אחת של קציר נפלה שיבולת אחת או שתיים – יניחן לעניים שילקטון, אבל אם נפלו שלוש שיבולים או יותר – הרי הן של בעל השדה. וכן בקטניות, אם בפעולה אחת של קטיפת קטניות נפל גבעול אחד או שניים – יניחם לעניים שילקטום, ואם שלושה או יותר – יטלם בעל השדה. מצווה זו נקראת ‘לקט’, ומתקיימת בתבואה, קטניות וירקות שחייבים בפאה, אבל בפירות האילן אין מצווה כזו, מלבד בבציר ענבים, שאם נפל ענב אחד או שניים, מצווה להניחם לעניים. שנאמר (ויקרא יט, ט-י): “וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם – לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט… וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם”.
רק מה שנפל באופן טבעי כפי שנופל לפעמים בדרך קציר תבואה או לקיטת קטניות – נחשב לקט, שנאמר “וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט”, דווקא כדרך קצירך. אבל אם תלש את התבואה בידו, כיוון שלא קצר כדרך הקוצרים, מה שנפל אינו לקט. כמו כן אם נפלו שיבולים מחמת קוץ שנתקע בידו או מסיבה חיצונית אחרת, אין לשיבולים שנפלו דין לקט אלא הן שייכות לבעל השדה (ירושלמי ד, ז; רמב”ם ד, א-ב).
באה רוח והעיפה את השיבולים של בעל השדה על שיבולי הלקט שנותרו בשדה, ואין ידוע מהי כמות הלקט, בעל השדה צריך לתת לעניים כשיעור אחד חלקי שלוש מאות מהיבול (1/337.5), שזה הלקט הממוצע, שהוא כשליש אחוז (ב”מ קה, ב; רמב”ם ד, ה; דרך אמונה ד, לא).
