פרק ט - כללי המצווה

א – מהטוב שבפירות

מצווה להפריש תרומות ומעשרות מהחלק הטוב שבפירות, שנאמר (במדבר יח, לב): "בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ", חֶלְבּוֹ הוא החלק הטוב שבו. ואם אין שם כהן או לוי, ויש חשש שעד שיביא את הפירות הטובים והבשלים לכהן וללוי – יתקלקלו, עדיף שיפריש מפירות שיתקיימו זמן רב למרות שאינם הטובים ביותר. עבר והפריש את הפירות הגרועים, מה שעשה עשוי ופירותיו מותרים באכילה (משנה תרומות ב, ד-ו; רמב"ם תרומות ה, א).

כיום שכולנו נחשבים טמאים ואין הכהנים יכולים לאכול את התרומות, כל הפירות נחשבים גרועים לגמרי לגבי תרומות, ולכן מותר לכתחילה להפריש תרומות מהפירות הגרועים. אבל מעשר ראשון ללוי ומעשר עני צריך להפריש מהפירות הטובים (שו"ע יו"ד שלא, נב; ביאור הגר"א צה; ועי' להלן בהלכות י-יא).^[1]

המצווה להפריש תרומות ומעשרות מפירות אותו המין, ואם תרם מפירות מין אחד על מין אחר, תרומתו בטלה, ועליו לחזור ולתרום מפירות אותו המין. זה הכלל: כל שהם כלאיים זה בזה, שאם הם ירק, אסור לזורעם בערבוביה, ואם הם אילן, אסור להרכיבם זה בזה – הרי הם שני מינים ואין תורמים מזה על זה, ואפילו מהמין המשובח על הפחות משובח. אבל אם אין בהם איסור כלאיים, מותר לתרום מזן אחד על זן אחר של אותו המין. למשל, כל סוגי הענבים לגווניהם, וכל סוגי הכרוב לגווניהם – מין אחד הם. וכן אפרסק ונקטרינה – מין אחד. אבל תפוזים ואשכוליות – שני מינים (משנה תרומות ב, ו; רמב"ם תרומות ה, ב-ג; משפט כהן כה; לעיל ג, 4).

[1]. כיום שאין הכהנים אוכלים את התרומה, אפשר להפריש תרומות משמרים נוזליים על יין, לפי כמות החלק הנוזלי שבשמרים, ויש ששיערו זאת בכשישים אחוז (דברי דוד ח"ד יו"ד סא). ואמנם במשפטי ארץ ח, כג, חשש מהקושי לשער, אבל דבריו תמוהים, שכן ניתן לצאת מהספק ולשער לחומרא.גזרו חכמים, שאם הפריש תרו"מ משיבולים על חיטים, או מזיתים על שמן, או מענבים על יין, מה שעשה בטל, הואיל והפסיד את הכהנים והלוויים, שיצטרכו לטרוח כדי לעשות מהשיבולים חיטים, ומהזיתים שמן, ומהענבים יין. ועליו לחזור ולהפריש מהם תרו"מ לאחר גמר מלאכתם (משנה תרומות א, ד; רמב"ם ה, יח). ואם הכהן והלוי הסכימו לקבל את מתנותיהם מהשיבולים, הזיתים והענבים – בדיעבד מה שעשה עשוי והפירות מתוקנים (ר"ש, רא"ש ורדב"ז). למרן הרב קוק, כיום שממילא אין הכהנים יכולים לאכול את תרומתם, גם בלא הסכמת הכהן והלוי, בדיעבד הפירות מתוקנים. ויש שחלקו לעניין המעשר (עי' המעשר והתרומה ה, ס"ק יד, ומעדני ארץ תרומות ה, יח, ג).

הקונה ענבים לשם אכילה והפריש מהם תרו"מ ואח"כ נמלך לעשותם יין, אינו צריך לשוב ולהפריש מהם תרו"מ (משנה תרומות א, ט; רמב"ם ה, כ). קנה אותם לשם אכילה ולפני שהפריש תרו"מ נמלך לעשותם יין, אסור לאכול מהם ארעי, הואיל וכבר התחייבו בתרו"מ כאשר קנאם לאכילה (מעדני ארץ תרומות א, יד, ז).

ב – חיוב על פטור ודרגות שונות של חיוב

אין מפרישים מפירות שפטורים מתרומות ומעשרות, כמו פירות חוץ לארץ ופירות שכבר הפרישו עליהם תרומות ומעשרות, על פירות שחייבים בתרומות ומעשרות. וכן להפך, אין מפרישים מפירות שחייבים על פירות שפטורים. ואם הפריש – לא עשה כלום, ועליו לחזור ולהפריש תרומות ומעשרות מהפירות החייבים (רמב"ם תרומות ה, יב).

פירות משני מקומות שונים שיש לגבי שניהם ספק אם הם מעושרים – אין להפריש מפירות אלו על אלו, שמא יפריש מפירות מעושרים על שאינם מעושרים או להפך.

אין להפריש מפירות שחייבים בתרומות ומעשרות מדברי חכמים על פירות שחייבים מהתורה. וכן להפך, אין להפריש מפירות שחייבים מהתורה על פירות שחייבים מדברי חכמים.

פירות שחייבים מהתורה הם פירות שבעל השדה גידל עבור צרכי ביתו, או פירות שאדם קנה מבעל השדה לפני גמר מלאכתם, וגמר את מלאכתם בעצמו עבור צרכי ביתו. פירות שחייבים מדברי חכמים הם פירות שבעל השדה גידל כדי למכרם, וכן פירות שגדלו בעציץ שאינו נקוב. (בהערה יבואר דין מי שטעה והפריש מאלו על אלו).^[2]

אין מפרישים מפירות שחיובם תלוי בתקנת חכמים אחת על פירות שחיובם תלוי בשתי תקנות חכמים, וכן להפך. כלומר, למרות שכיום כל חיוב תרומות ומעשרות מדברי חכמים (להלן יב, יא), אין להפריש מענבים שאדם בצר עבור אכילה בבית על ענבים שאדם בצר עבור מכירה. בדיעבד אם הפריש מאלו על אלו – יצא.^[3]

[2]. הפריש מפירות שחייבים מהתורה על פירות שחייבים מדברי חכמים, תיקן את הפירות שחייבים מדברי חכמים. אבל הפירות שהופרשו לתרו"מ צריכים תיקון, שהואיל ומהתורה לא היה צריך להפריש תרו"מ, נמצא שמהתורה הפריש מהחייב על הפטור ולא עשה כלום, ולכן הפירות שהפריש לתרו"מ נותרו טבל. לרמב"ם (תרומות ה, טז) צריך להפריש עליהם תרו"מ ממקום אחר. וביאר ר"י (תוס' יבמות פט, ב, 'ממקום'), שאם יפריש מהם על עצמם, עלול בטעות לאכול את שייריהם בעוד שלפני כן עשה אותם תרו"מ. (ולרש"י בקידושין מו, ב, ומאירי, יכול להפריש מיניה וביה, שאין לחשוש שיאכל את שייריהם).הפריש מפירות שחייבים בתרו"מ מדברי חכמים על פירות שחייבים מהתורה, התרומות והמעשרות חלים מדברי חכמים, אבל כיוון שמהתורה לא הועיל כלום, שכן הפריש מהפטור על החייב, חובה להפריש שוב תרו"מ מהפירות החייבים מהתורה (רמב"ם תרומות ה, יד).

[3]. לטורי אבן (מגילה יט, ב), מותר לכתחילה להפריש מחיוב דרבנן אחד על שניים ולהפך. אבל לרוב הפוסקים אסור, וכ"כ מהר"ם מרוטנבורג (תשובה תכג), והובא בב"י (של, ו), וכ"כ משנה למלך, שערי צדק, המעשר והתרומה, וכרם ציון. אמנם בדיעבד יצא ידי חובה, הואיל ובפועל חיוב שני הסוגים מדברי חכמים (תורת הארץ, חלת לחם, משפטי ארץ ח, 30; להלן יב, 21). לכתחילה יש להחמיר גם שלא להפריש משני דרבנן על שלושה דרבנן, ובשעת הצורך אפשר להקל. בפועל אלו המקרים השכיחים, שכן מוסכם על האחרונים שכיום תרו"מ מדרבנן, ולרוה"פ רוב הפירות חייבים מדרבנן (זולת דגן תירוש ויצהר), וממילא כאשר חלק מהפירות נועדו לבית וחלק למכירה, מדובר בשני דרבנן על שלושה דרבנן (הרב עזריאל אריאל, 'הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית' עמ' 53).

ג – מוקף

מצווה להפריש תרומה גדולה מן המוקף, כלומר מפירות שקרובים וסמוכים זה לזה, באופן שניתן להקיפם יחד. בדיעבד, המפריש תרומה גדולה שלא מהמוקף – קיים מצוותו (רמב"ם תרומות ג, יז; כ). כיוון שגם 'תרומת מעשר' נקראת תרומה, נהגו חכמים להפריש גם 'תרומת המעשר' מהמוקף.^[4]

אם הפירות מונחים בשדה פתוח, יש לקרבם זה לזה (שו"ע יו"ד שכה, ב). פירות שמונחים בתוך חדר אחד, גם כשחלקם בצד אחד וחלקם בצד שני, קירות החדר עושים אותם מוקפים. ואפילו אם הם מונחים בתוך כלים פתוחים, החדר מצרפם (שו"ע שלא , כו).

כשעומדים לארוז את הפירות בקופסאות או בבקבוקים או בשקים סגורים, לכתחילה יש להפריש מהם תרומות ומעשרות לפני כן, הואיל ויש סוברים שהאריזות הקבועות מפרידות בין המאכלים ואינם נחשבים מוקפים יחד. ובשעת הצורך אפשר לקרבם זה לזה ולתרום גם על הפירות שבתוך האריזות. אמנם חביות או בקבוקי יין, שהיין שבהם ממשיך להתיישן ולהשתבח, כיוון שמקפידים שיישארו סגורים כדי שלא לפגום ביין, מה שבתוך כל חבית או בקבוק מופרד לעצמו ואינו נחשב מוקף עם חברו, ולכן יש לתרום על היין לפני שסוגרים אותו בחביות או בבקבוקים. או שיתרמו מכל חבית וחבית ומכל בקבוק ובקבוק לאחר פתיחתם (רמב"ם תרומות ג, יח; שו"ע שלא, כו).

לצורך מצווה מותר להפריש שלא מהמוקף. למשל, מי שיודע שעומדים להביא לו בשבת או ביום טוב פירות טבל, רשאי להפריש מבעוד יום תרומות ומעשרות מפירות שברשותו על הפירות שעומדים להביא לו (יבמות צג, א). וכן מי שנתן בטעות לחבירו פירות טבל, ואין ביכולתו להודיע לו שיעשרם, יעשרם מפירות שברשותו, כדי להציל את חבירו מאכילת טבל (עירובין לב, א).^[5]

[4]. במשנה חלה א, ט, מבואר שתרומה גדולה צריכה להינטל מהמוקף. ובמשנה ביכורים ב, ה, מבואר שתרומת מעשר אינה צריכה להינטל מהמוקף. שנאמר (במדבר יח, כח): "מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ" – אפילו "אחד ביהודה ואחד בגליל" (ירושלמי תרומות ב, א). לדעת רבים המצווה להפריש תרומה מהמוקף היא מהתורה, שנאמר: מִמֶּנּוּ (במדבר יח, כז-לב; תוס', ר"ת, ר"ש, רי"ד, תוס'-רא"ש, רשב"א, ר"ן וגר"א). ויש סוברים שהמצווה מדברי חכמים, משום שמפרישים תרומה גדולה מאומד, כפי השיעורים שתקנו חכמים, אחד חלקי ארבעים או חמישים או שישים (לעיל ז, ב), וכדי שיוכל לאמוד יפה, צריך שיראה את כל פירותיו לפניו (רדב"ז, ש"ך יו"ד שלא, מט-נ, וכן משמע מראב"ד). בכל אופן, לכל הדעות אם הפריש תרומה שלא מהמוקף – יצא, כי אף אם המצווה מהתורה, הרי זה כדוגמת המצווה להפריש מהטוב, שבדיעבד אם הפריש מהרע – יצא. ולדעת מו"ר הרב ישראלי, כיום אין חובה להפריש מהמוקף, כי גם לסוברים שדין מוקף מהתורה, הוא כדי שיוכל לאמוד כמה להפריש, וכיום שמפרישים לתרומה כלשהו אין בכך צורך (התורה והארץ ג' עמ' 134). בטעם המצווה אפשר לומר, שהרעיון הוא שהתרומה תעלה מתוך כלל הפירות, ובכך רושם הקדושה יישאר בכל הפירות שמתוכם עלתה התרומה.בבבלי גיטין ל, ב, מבואר ש'חברים' (ת"ח) מקפידים להפריש גם תרומת מעשר מהמוקף, מפני שגם היא נקראת תרומה. אלא שבתרומה גדולה זו חובה, ובתרומת מעשר מנהג שהקפידו בו 'חברים', ולכן אין צריך להקפיד בכל דיני מוקף אלא רק שיראם לפניו (רמב"ם ג, כ; ר"ש, רמב"ן, רשב"א). ולתוס' (גיטין ל, ב, 'וכי'), בתרומה גדולה מצווה מהתורה להפריש מהמוקף, וחכמים תקנו גם בתרומת מעשר. לגבי מעשרות נפסק ברמב"ם (מעשר א, ו), ובשו"ע (שלא, עא), שאין צריך להפרישם מהמוקף.

[5]. מותר לתרום על שמן שנמצא בקנקנים סגורים, אבל אין להפריש על יין שבקנקנים מוגפים (ירושלמי מעשר שני ג, ו; רמב"ם תרומות ג, יח; שו"ע שלא, כו). מפני שעל היין מקפידים שיהיה סגור כדי לשמור על איכותו (רש"ס). ולפי רדב"ז בשמן מקילים מפני שאריזתו לזמן קצר וביין מחמירים מפני שרגילים לסוגרו לזמן רב. לפי זה כאשר הפירות בקופסאות שימורים או בשקים גדולים, יש להחמיר שלא להפריש תרומות עליהם (חוט שני, משפטי ארץ יב, ט-י). כיוצא בזה הורה הרב אליהו. אמנם בשעת הצורך, אפשר לסמוך על דעת רש"ס, שרק ביין יש להחמיר, ולתרום על הפירות שבתוך הקופסאות והשקיות הסגורות. ויש לצרף לכך את דעת הרב ישראלי, שסובר שכיום לכתחילה מותר לתרום שלא מהמוקף. וכאשר יש חשש שייכשלו באכילת טבל, אפילו בבקבוקי יין, מותר לתרום שלא מהמוקף.

כתבתי שכדי לקיים דין מוקף אין צורך שהפירות או הכלים הפתוחים יגעו זה בזה, מפני שכך דעת רובם המכריע של הפוסקים. וכ"כ רמב"ם (תרומות ג, יח), ר"ש, רא"ש, רשב"א, טור, שו"ע שלא, כו; ערוה"ש זרעים סב, י. אמנם לר"ת כאשר הפירות במקום פתוח בלא קירות שמקיפים אותם, צריך שיגעו זה בזה, וכ"כ הגר"א (שכה, ח) לגבי כלים פתוחים שצריך שיגעו זה בזה (במשפטי ארץ יב, ח, החמיר כדעת היחידים).

ד – כיצד מודדים ודין הטועה

בהפרשת מעשרות ותרומת מעשר צריך להשתדל לדייק, שלא יפריש יותר ממעשר ולא יפריש פחות ממעשר. לשם כך צריך למדוד פירות שרגילים למדוד את נפחם, ולספור פירות שרגילים לספור, והטוב ביותר לחשב על פי משקל, שהוא המדויק ביותר (רמב"ם תרומות ג, יא; מעשר א, יד). בדיעבד, כשאין אפשרות לשקול או למדוד או לספור את הפירות, יפריש את המעשרות באומד. ואפילו אם יטעה הרבה, כל זמן שהתכוון להפריש כשיעור וטעה כדרך שאנשים לפעמים טועים – קיים מצוותו. אלא שלכתחילה הורו חכמים (אבות א, טז): "אל תרבה לעשר אומדות".^[6]

הנוהג המקובל כיום (כפי שיבואר בהמשך), שאין מפרישים בפועל פירות למעשרות, אלא רק קובעים שעשירית מהפירות שמונחים בצד דרום או צפון יהיו מעשר. באופן זה כמות הפירות שיועדו למעשר מדויקת. לאחר מכן נותנים את דמיהם ללוי ולעני, ואת פירות המעשר השני פודים על פרוטה. אולם את התרומות, שהן קדושות, צריך להפריש בפועל, ואח"כ עוטפים אותן כדי להניחן דרך כבוד בפח. לתרומות צריך להפריש יותר מאחד חלקי מאה מהפירות – אחד חלקי מאה עבור 'תרומת מעשר', והחלק הנוסף על המאית ל'תרומה גדולה'. אם הפריש לתרומות בדיוק אחד חלקי מאה או פחות, נמצא שלא הפריש 'תרומה גדולה', כי התרומה הגדולה היא החלק "היותר מאחד חלקי מאה". וכיוון שלא עלתה על דעתו שלא יפריש תחילה 'תרומה גדולה', כל מה שעשה מבוטל, ועליו לחזור ולהפריש תרומות ומעשרות כסדר (עי' מרכבת המשנה וישועות מלכו לרמב"ם מעשר יג, יט; מעדני ארץ תרומות ג, כג, ח).

הפרשת תרומות ומעשרות דינה כשאר נדרים והקדשות, שאם התחרט עליהם, יכול לבקש מחכם שיחד עם עוד שני אנשים יתיר לו את ההפרשה על פי כללי התרת נדרים, ובכך הפירות יחזרו לטבלם (רמב"ם תרומות ד, יז. וכן הדין בחלה, להלן י, יג).^[7]

[6]. תוספתא (דמאי ח, י), וירושלמי (דמאי ה, ב): "הפוחת ממעשרותיו – מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים, המעדיף על מעשרותיו – מעשרותיו מקולקלים ופירותיו מתוקנים". כלומר, אם הפריש פחות ממעשר, הפרשתו קיימת ועליו להשלים ולהפריש עוד פירות כדי להגיע למעשר (ריבמ"ץ, רא"ש למשנה תרומות ד, א; רמב"ן, ראב"ד מעשר א, טו; גר"א שלא, קכה), ויש אומרים שהפרשתו בטלה, הואיל ולא היה בה מעשר (רמב"ם תרומות ג, ז; מעשר א, טו; שו"ע שלא, עז). ואם טעה והפריש יותר ממעשר, כלל הפירות שהפריש עליהם מעשר מתוקנים, אבל הפירות שהפריש ל'מעשר ראשון' אינם מתוקנים, כי הפירות הנוספים על המעשר הם טבל שצריך להפריש עליהם מעשר שני או עני (רמב"ן וריטב"א לגיטין לא, א), ויש אומרים שאין דרך לתקן אותם (מאירי).יש מחמירים (עי' משפטי ארץ יח, 18) על סמך מה שדייקו בראשונים ובאחרונים שנזכרו, שמדובר על מי שהפריש באומד ולכן פחת או העדיף. אולם מלבד מה שדיוקם אינו הכרחי ומנוגד לסברה, רבים כתבו במפורש שכל מה שאמרו על הפוחת או המרבה על מעשרותיו, הכוונה למי שבכוונה הרבה על המעשר או מיעט. אבל אם יצא לו כך בטעות, אפילו אם הפריש באומד, יצא ידי חובה. כ"כ ר"ש (תרומות א, ז), תוס' (גיטין לא, א, 'ניטלת'), כפתור ופרח כד; שערי צדק י, יא; ערוה"ש סא, ג. וכך נראה מדברי ר' יוסי בירושלמי דמאי ה, ב, שהתנו בית דין "עד מקום שהדעת טועה". היינו שטעות שאנשים רגילים לטעות אינה נחשבת טעות שפוגעת במעשרות, שכן התורה צוותה על בני האדם להפריש תרו"מ, והם אינם מסוגלים לדייק באופן מוחלט. ולכן גם אם הפרישו מאומד וטעו הרבה, כל זמן שזו טעות שיש אנשים שרגילים לטעות בה, יצאו ידי חובה. שכן אפילו אם ישתמשו במשקל המדויק ביותר, לא יצליחו לחשב את המשקל הנקי של כל פרי, שכן קשה לחשב כמה קליפה וגרעינים יש בו, וגם במשקל עצמו אין אפשרות לדייק על עשירית הגרם. קל וחומר שלא יצליחו לדייק כאשר יעשרו לפי מידה או מספר, שבוודאי כמחצית מהאנשים יפרישו יותר ממעשר וכמחצית יפרישו פחות. לפיכך, מוכרחים לומר שטעות שאנשים רגילים לטעות, אינה פוגעת במצווה, אלא שלכתחילה אמרו שלא להפריש באומד, כדי להתקרב יותר אל הדיוק.

[7]. אחר שכבר אכלו מהפירות, לא יבטלו את ההפרשה, כדי שלא להפוך את אלה שאכלו מהם לאוכלי טבל (רמ"א שכג, א; ש"ך ו), ולחת"ס (יו"ד רנג), בשעת הצורך מותר לבטל את ההפרשה גם לאחר שאכלו, הואיל ואין בידי האוכלים עוון מפני שאכלו בהיתר. ועי' בהמעשר והתרומה ד, ס"ק כז. לאחר שנתן את התרומה לכהן או את המעשר ללוי, כבר אינו יכול לבטל את ההפרשה (רא"ש ור"ן לנדרים נט, א; משפט כהן לט, ב; המעשר והתרומה ד, כ). כשמפריש פעם שניה, יש אומרים שלא יברך, הואיל והברכה הראשונה מועילה להפרשה השנייה, וכיוון שהוא ספק ברכות אין לברך (רש"ש נדרים נט, א).

ה – דין התרומות בזמן הזה

כיום, אין הכהנים רשאים לאכול תרומה טהורה, הואיל והכל נחשבים טמאים בטומאת מת, ואין בידינו אפשרות להיטהר מטומאה זו בלא הזאת מי אפר פרה אדומה. כאשר התרומה טהורה, אסור לשורפה או לאבדה, אלא יש להניחה עד שתתכלה מאליה או לגונזה בקבורה. כאשר התרומה טמאה, מצווה לשורפה כדי שלא יבואו לאכול ממנה. אמנם כיוון שקשה לשרוף אותה, ולעיתים היא טהורה ואסור לשורפה, ולא תמיד האדם יודע אם היא טהורה. לפיכך, נוהגים לעטוף את התרומה ולהניחה בפח, בין אם היא טמאה ובין אם היא טהורה, שבאופן זה אין חשש שיבואו לאכול ממנה וגם אין מבזים אותה, הואיל ומניחים אותה עטופה.

כאשר מדובר בכמויות גדולות של תרומה, כל זמן שלא נטמאה, כיוון שאסור לאבדה, יש להניחה בצידי השדה עד שתתכלה מאליה. וכאשר יש חשש שיבואו לאוכלה, נכון לקבור אותה או לכסותה מעט בעפר. ואם נטמאה, מצווה לשרוף אותה, וכן אפשר לקבור אותה או לדחוס אותה באופן שתאבד ולא יבואו לאוכלה.^[8]

פירות תרומה שהתערבו בפירות חולין מאותו מין, בטלים במאה. ואם התערבו מין בשאינו מינו, ואינו יכול להפריד את התרומה מהתערובת, כגון שהכל רוסק, התרומה בטלה בשישים. ואם לא היה כשיעור שהתרומה תתבטל, צריך לנהוג בכל התערובת כתרומה (רמב"ם תרומות יג, א-ב). בשעת הצורך, כדרך שמתירים נדרים כך ניתן להישאל לחכם על הפרשת התרומות והמעשרות ולבטלה (כמבואר בהלכה הקודמת).

[8]. אסור להפסיד תרומה טהורה (רמב"ם תרומות יב, א), ובספר התרומה כתב שכדי שלא יכשלו בה יש לקבור אותה. וכ"כ סמ"ג, טור שלא, יט; יש"ש, ט"ז שלא, ט. לגבי תרומה טמאה אמרו במשנה (תמורה לג, ב) שהיא נשרפת. לרש"י, רי"ד ורע"ב, הכוונה שצריך לאבדה כדי שלא יכשלו בה. ולתוס', רמב"ן, רשב"א וריטב"א, צריך לשורפה דווקא כדין פסולי קודשים (שבת כה, א). כיוצא בזה למדנו (לעיל ב, 3) לעניין ערלה וכלאי הכרם, שנחלקו אם צריך דווקא לשורפם או שהעיקר שלא יכשלו בהם. וכתב החת"ס או"ח קפ, שאם ישרוף יקיים מצווה אבל אין בכך חובה. ומ"מ צריך להיזהר שלא יכשלו באכילתה.למעשה נוהגים לעטוף את התרומה, בין אם היא טהורה ובין אם היא טמאה, ולהניחה כך בפח. וכפי הנראה אין נוהגים להחמיר לשורפה מפני הטורח שבדבר, ומפני החשש שעד שימצאו את הדרך לשורפה יטעו לאוכלה. בנוסף לכך, דין תרומה כיום מדרבנן, ובספק, הלכה כרש"י ודעימיה, ואף כשהתרומה מהתורה, כתבו התוס' (שבת כה, א), שיש ספק אם דין השריפה מדאורייתא. וטעם עטיפתה, כדי שלא תתבזה, שכן למדנו שאסור לבזות את התרומה ואפילו כשהיא טמאה (ירושלמי שביעית ח, ב; המעשר והתרומה א, הערה לט). ואמנם יש טוענים, שאם היא טהורה, בכך שמניחים אותה בתוך שקית בפח גורמים לאיבודה, שהיא נרקבת מהר בשקית, ועוד שגורמים לעובדי התברואה לאבדה בהנחתה בפח המרכזי, ששם השקית תקרע והתרומה תתבזה ותתנוול. אולם למעשה, אין וודאות שהתרומה נרקבת מהר יותר בשקית (עי' פנה"ל שביעית ד, 2), וגם יש סיכוי סביר שהשקית לא תקרע בפח המרכזי, ואם כן מדובר בספק גרמא ודבר שאינו מתכוון, ואין בזה איסור.

כאשר מדובר בכמויות גדולות של פירות תרומה טהורה, ויש חשש שיבואו לאוכלם, הציעו להתיז עליהם ריח דוחה, שהואיל ואפשר לשוטפו אין הוא גורם לאובדן הפירות. אבל אין לעשות מהפירות קומפוסט באופן שמזרז את ריקבונם (עי' ב'התורה והארץ' ח"ד במאמרו של הרב עזריאל אריאל).

ו – שימוש בתרומות בזמן הזה

כפי שלמדנו (ז, ז), אף שאסור לכהן לאכול תרומה טמאה, רצוי שיהנה ממנה בדרך שריפה. שאם התרומה פירות – יסיק בהם את התנור, ואם שמן – ידליק בו את הנר. כאשר הכהן מדליק עבור עצמו תנור לחימום בפירות תרומה טמאים, או נר משמן תרומה טמא, מותר גם לישראל ליהנות ממנו, כי 'נר לאחד נר למאה'. ואף אם הכהן יצא אחר כך לדרכו, מותר לישראל להמשיך ליהנות מהנר או מהתנור שהכהן הדליק (רמב"ם תרומות יא, יח). כשם שאסור לשרוף ביום טוב בשר קרבנות שנטמאו, כך אסור לשרוף תרומה טמאה ביום טוב, לפיכך אסור להדליק נר ביום טוב בשמן של תרומה טמאה (שבת כד, ב).^[9]

בזמן שהכהנים יכלו להיטהר והיו אוכלים תרומה, רק פירות שלא היו ראויים למאכל אדם מותר היה לכהן להאכיל את בהמתו. וכיום שאסור לכהנים לאכול תרומה, מותר לכהן להאכיל את בהמותיו או את החיות שלו בפירות של תרומה, בין אם התרומה טהורה או טמאה. כדי שהתרומה לא תאבד בחינם, יש נוהגים להקנות את בהמותיהם לכהן תלמיד חכם, וכך יוכלו להאכילן בתרומה שיפרישו עבורו. אח"כ יערכו חשבון עם הכהן, וישלמו לו את מה שחסכו בקניית מזון לבהמות.^[10]

[9]. כאשר יש אפשרות שהכהן יוכל ליהנות משריפת התרומה, טוב לטמא את הפירות לפני שיגיעו לגמר מלאכה (טור, רמ"א שלא, יט), אבל לאחר גמר מלאכה אסור לטמאם (ש"ך לה). ויש מקילים לטמא את הפירות לאחר גמר מלאכה ולפני הפרשת התרומה, אבל לאחר הפרשתה לכל הדעות אסור (כפתור ופרח, רדב"ז). ההכשרה לקבלת הטומאה נעשית כאשר הפירות נרטבים באחד משבעת המשקים (לעיל ז, ז), ולאחר מכן אם יגע בהם יהודי בידו או שיגעו בכלי טמא – יטמאו. הדרך הפשוטה לטמא פירות, להתיז עליהם מים שיעברו תחילה על ידו של יהודי, שאז המים נטמאים ומיד מטמאים את הפירות. אבל ידו של גוי בעודו חי אינה מטמאה את המים. ואף שגזרו חכמים על הגויים טומאת זב וזבה, אין שורפים על כך תרומה, הואיל וזו טומאה מדברי חכמים שאין לה עיקר בתורה (נדה לד, א; רמב"ם הל' משכב ומושב ב, י. אמנם מת, בין גוי ובין יהודי, מטמא במגע כאבי אבות הטומאה מהתורה, ובטומאת אוהל – מת יהודי מטמא ומת גוי אינו מטמא – רמב"ם טומאת מת א, יב- יג).[10]. מבואר בספרא (אמור ה, ו), ובתנא דבי אליהו רבה יד, שאסור לתת לבהמה תרומה שראויה למאכל אדם, מפני שמפסידים אותה בכך, ורק תרומה של פירות שראויים בשעת הדחק לאדם, ככרשינים, מותר לתת לבהמת כהן (ומה שאינו ראוי כלל למאכל אדם, פטור מתרו"מ). וכ"כ ר"ש, רע"ב (תרומות יא, ט), ראב"ד, ריטב"א וכפתור ופרח. מנגד, לדעת תוס' ורשב"א, מותר לכהן לתת לבהמתו לאכול תרומה טהורה שראויה למאכל אדם, אבל אם היא נטמאה, חובה לשורפה ואסור להאכילה לבהמתו. ולדעת רמב"ם (תרומות ט, ז) ורש"י, גם תרומה טמאה מותר לתת לבהמה, שגם באופן זה ניתן לבערה. לפי זה, לרמב"ם ורש"י מותר לכהן להאכיל את בהמתו בתרומה טהורה וטמאה, ולתוס' ורשב"א, מותר להאכיל טהורה אבל בטמאה לכאורה אסור, ולדעת ר"ש ודעימיה, לכאורה אסור להאכילה טהורה וטמאה. אולם כתב מהר"ם חביב בשו"ת קול גדול נו, שכיום שהכהנים אינם אוכלים תרומה, גם לר"ש ודעימיה מותר להאכילה לכתחילה לבהמתם, כי אין בכך הפסד. והוסיף הרב פרנק (הר צבי זרעים א, קא), שגם תרומה טמאה טוב להאכיל לבהמת כהן, שבאופן זה הכהן נהנה ממנה תוך כדי ביעורה מהעולם. וכ"כ הרב הרצוג (כתבים ופסקים ג, לב). ולמרן הרב (משפט כהן לח, א-ב), למיקל יש על מה לסמוך. ויש אומרים שנכון שלא להאכיל תרומה בידיים לבהמה אלא להניח את התרומה לפניה, רחוק ממה שמקובל, כך שגם למחמירים, הפסדה יהיה בגרמא בלבד (ר"ש סלנט, חזו"ע תרו"מ עמ' רלו).

ז – כהן ולוי שיש להם פירות

כהנים ולוויים שיש להם פירות – צריכים להפריש מהם תרומות ומעשרות כמו כל ישראל. אלא שהכהן משאיר את התרומות ברשותו ונוהג בהן קדושה כדין, ואף את ה'מעשר הראשון' ישאיר ברשותו, שהואיל וגם הוא משבט לוי – אין עליו חובה להביאו ללוי. ולוי שיש לו פירות, מפריש מהם תרומות ומעשרות כדין, ומשאיר אצלו את ה'מעשר הראשון', ואת התרומות יתן לכהן (רמב"ם מעשר א, ג-ד).

כהן ולוי שקנו מישראל פירות אחר שנגמרה מלאכת איסופם, קנסו אותם חכמים שלא יפרישו לעצמם תרומות ומעשר ראשון אלא יתנום לכהנים וללוויים אחרים, כדי שלא יבואו לקנות פירות טבל מישראלים, ויקפחו את אחיהם בנטילת התרומות והמעשר הראשון לעצמם. אמנם אם קנו את הפירות קודם גמר מלאכתם, אין מוציאים מידם את התרומות והמעשר הראשון (ירושלמי פאה א, ה; רמב"ם שם ו, טו).

בדרך כלל הלוויים היו מפרישים 'תרומת מעשר' מהמעשר שקיבלו, וגם בחרו לאיזה כהן ליתנה. אבל אם רצה הישראל, מותר לו להפריש מהמעשר הראשון שהפריש ללוי 'תרומת מעשר' וליתנה לכהן יחד עם ה'תרומה גדולה', למרות שהוא נוטל בכך מהלוי את הזכות לבחור לאיזה כהן לתת את 'תרומת המעשר' מהמעשר שלו (גיטין לא, א; רמב"ם תרומות ג, יב). כיום, כדי למנוע מכשול ושכחה, עדיף שהישראל שמפריש את המעשר יפריש מיד גם את 'תרומת המעשר', ויניח בפח את התרומות כשהן עטופות דרך כבוד.

ח – מעשר ראשון בזמן הזה

כפי שלמדנו (לעיל ז, ח), מצווה לתת 'מעשר ראשון' ללוי. ואף שרבים סוברים שבעקבות הקנס שקנס עזרא את הלוויים מותר לתת אותו גם לכהן (תוס' וטור). כיוון שיש סוברים שלאחר חורבן בית המקדש הקנס בטל וחזרה המצווה ליתנו דווקא ללוי, נכון לצאת ידי כל הפוסקים וליתנו ללוי דווקא (רמב"ם, שו"ע יו"ד שלא, יט; משפט כהן נו).

ויש טוענים שאין כיום מצווה לתת את ה'מעשר ראשון' ללוי. ואף שחובה להפריש אותו על ידי קביעת מקום, שיהיה בצד צפון של הפירות וכדומה, בפועל אין צריך ליתנו. משום שלטענתם, בעקבות טלטולי הגלויות, אבדה חזקת הייחוס, ואין אדם שיכול להוכיח שהוא בן לשבט לוי, וממילא אין חובה לתת לו את המעשר (הובא במהרי"ט א, פה). ויש טוענים, שכל זמן שלא בודקים בבית הדין את חזקת היוחסין, אין לסמוך על דבריו של אדם לעניין קבלת מתנות, כדי שלא יתרבו הרמאים שיטענו שהם לוויים כדי לקבל את המעשר (הובא בחזו"א שביעית ה, יב). ויש נוהגים להקל על פי סברות אלה.

אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, צריך לתת 'מעשר ראשון' ללוי, מפני שאנו סומכים על המסורת. וכשם שאנו סומכים על המסורת לגבי כהנים, ונותנים להם את כסף פדיון הבכורות והם עולים לדוכן לברך ברכת כהנים, כך יש לסמוך על חזקת הלוויים. וכיוון שממילא אדם צריך להפריש מעשר כספים, ייתן את ה'מעשר ראשון' לתלמיד חכם לוי, ויחשיב זאת כחלק מ'מעשר כספים' (כמבואר בהלכות הבאות).^[11]

[11]. יש שנהגו להקל, ותלו עצמם בדעת החזו"א (מצוות הארץ יא, ב; הארץ ומצוותיה תרו"מ ה, ד). אולם רובם המכריע של הפוסקים כתבו שצריך לתת את המעשר ללוי. וכ"כ שולחן ערוך (יו"ד שלא, יט), שו"ת מהרי"ט (א, פה), של"ה (שער האותיות ק' קדושת האכילה); שו"ת ר' בצלאל אשכנזי ב'; ארץ חיים סתהון שלא, ד; הר צבי (זרעים א, קז); סידור עולת ראיה (ח"א עמוד ש"נ). וכך סיכם למעשה הרב יהודה עמיחי, וכתב שכן פסקו הרב ישראלי והרב אליהו (התורה והארץ ח"ד). וכן למדנו שסומכים על חזקת הכהונה לעניין פדיון הבן (חת"ס סו"ס רצ"א; ערוה"ש יו"ד שה, ל; שדי חמד מערכת כ' כלל צב. ושלא כשאלת יעבץ א, קנה). גם החזו"א עצמו לא הכריע להקל בזה, והוא עצמו נהג ליתנו ללוי (דרך אמונה תרומות ו, צה"ל עח). וכיוון שממילא צריך אדם לתת 'מעשר כספים', גם למפקפקים אם צריך לתת מעשר ראשון ללוי, נכון לתת את המעשר לתלמיד חכם לוי, ולהחשיב זאת כמעשר כספים, וכפי שיבואר בהלכה הבאה. ובשעה שיש דוחק גדול, עד שקשה לתבוע מהאיכרים להפריש מעשר ללוי, ניתן לבקש מהלוי לנהוג בטובת עין ואחר שמקנים לו את המעשר ראשון, לבקש שיקנה אותו בחזרה לבעל הפירות, וכפי שנוהגים כהנים רבים בכסף פדיון בכורות. וכן הורה מרן הרב, כמסופר ב'אלה מסעי' עמ' 118 ואגרות הראיה, אגרת קיט.

ט – מעשר עני

בשנים א' ב' ד' ה' לשמיטה, מפרישים מעשר שני, ובשנים ג' ו' מעשר עני. כיוון שדיני מעשר ראשון ומעשר עני שווים, שהם חולין וניתנים בזמן הזה כבעבר, נעסוק תחילה בדיני מעשר עני, ונשלים את ההלכות הנוגעות לשני המעשרות הללו.

גם עני חייב להפריש מפירותיו 'מעשר עני', ושלא כמו כהן ולוי שמפרישים תרומות ומעשר ראשון ומשאירים אותם אצלם, העני חייב לתת את ה'מעשר עני' לעני אחר (חולין קלא, ב). גם עני שקנה פירות טבל, חייב לתת את ה'מעשר עני' לעני אחר (פאת השולחן ה' ס"ק כה). היה אחיו או בנו עני, כל זמן שאינו מפריש בשדה, רשאי ליתן לו את כולו (לעיל ז, יא). וכיוון שכך, עדיף שייתן את ה'מעשר עני' לקרוביו, שכן במצוות הצדקה צריך אדם להקדים את קרוביו.

עני שזכאי לקבל 'מעשר עני' הוא מי שאינו יכול להשיג את צרכיו הבסיסיים לפי המקובל באותו זמן ומקום. נראה שבמדינה שמעניקה תקציבי רווחה לקשישים ונזקקים, עניים הם הנמצאים בסביבות העשירון התחתון של החברה שבה הם חיים, ובמדינה שאינה מעניקה תקציבי רווחה, אחוז העניים יכול להגיע לחמישית מכלל הציבור, אבל לא מסתבר שיותר מעשירית או חמישית מכלל הציבור ייחשבו עניים, אלא אם כן מדובר בשנות רעב.

ניתן לתת פירות 'מעשר עני' או את שוויים הכספי לגבאי צדקה עבור צרכי עניים (משנה מעשר שני ה, ט). כמו כן ניתן לתת 'מעשר עני' לישיבה שמחזיקה בחורים ואברכים שחיים בצניעות, ואין להוריהם כסף להחזיקם. ואף שלומדים שם גם בחורים ואברכים שנעזרים בהוריהם וחיים ברווחה, יכוונו שכספי 'מעשר עני' יופנו להחזקת הבחורים והאברכים העניים.

לאחר שהעני קיבל את פירות ה'מעשר עני', הוא רשאי לאוכלם או למוכרם ולקנות בדמיהם מה שירצה. אבל אסור להוציאם לחוץ לארץ, שנאמר (דברים כו, יב): "וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (ספרי שם; ערוה"ש זרעים יד, יח). אם הוציאם, בדיעבד, רשאי לאוכלם בחוץ לארץ (עי' פאת השולחן יב, ס"ק כז).

י – דרך נתינת המעשר ללוי ולעני למעשה

'מעשר ראשון' ללוי, ו'מעשר עני' שמפרישים בשנה השלישית והשישית – הם המעשרות שנאכלים גם היום על ידי מקבליהם, מפני שהם חולין ואין צריך לאוכלם בטהרה. שיעור כל אחד מהמעשרות הללו כ-9% מהפירות. שכן למדנו, שמפרישים כיום ל'תרומה גדולה' כלשהו, נמצא שגם לאחר הפרשתה שיעור הפירות נשאר כפי שהיה. לאחר מכן מפרישים 'מעשר ראשון' ללוי, וממנו מפרישים מעשר לכהן, שנקרא 'תרומת מעשר'. נמצא שהחלק השייך ללוי כ-9% מהפירות. לאחר מכן, בשנה השלישית והשישית, מפרישים מהפירות שנותרו 'מעשר עני', ואף שיעורו כ-9% מכלל הפירות, שכן לאחר הפחתת 'מעשר ראשון', נותרו 90% מהפירות, ומעשר שלהם הוא – 9%.

כאשר בעל הפירות יכול להביא את פירות המעשר ללוי ולעני – מה טוב. אולם כיום, קשה מאוד לחלק את פירות המעשרות. מפני שהמצווה שכאשר יסיים בעל הפירות לאסוף את פירותיו מהשדה, יפריש תרומות ומעשרות, ויבואו אליו הכהן, הלוי והעני, וייתן לכל אחד את חלקו. ואם לא באו, תקנו חכמים שבעל השדה או פועל שלו יביאם לביתם, והם ישלמו לו את השכר המקובל עבור כך (לעיל ז, ה). כיום, רוב מגדלי הפירות הם חקלאים שיש להם שטחים גדולים והיבול שלהם עצום, ואם החקלאי יביא את כל פירות המעשרות שלו ללוי אחד ולעני אחד, לא יהיה להם מקום לאחסן אותם ולא יידעו כיצד למוכרם. ואם החקלאים ישכרו פועלים שיחלקו את פירות המעשר ללוויים ולעניים, בכמות שמתאימה לתצרוכת ביתו של כל אחד, התשלום שישלמו עבור חלוקה זו יהיה גבוה משוויים הכספי של פירות המעשר שיקבלו. ואזי הלוויים והעניים יעדיפו שלא יביאו להם את פירות המעשר שכרוכים בתשלום גבוה עבור הובלתם.

כדי לקיים את המצווה באופן מועיל כפי מגמתה, על בעלי הפירות להפריש את המעשרות ללוי ולעני, ולאחר מכן יקנו מהם את הפירות בכסף, ואת הכסף יתנו להם. לכתחילה צריך בעל הפירות לבצע פעולה קניינית כדי שפירות ה'מעשר ראשון' יעברו לרשותו של לוי מסוים, ופירות ה'מעשר עני' לרשותו של עני מסוים, ואח"כ יקנה מהם את הפירות (כמבואר בהערה). או שיעשה זאת על ידי סיכום מראש בדרך של 'מכירי לוויה' ו'מכירי עני' (כמבואר בהלכה הבאה). בדיעבד, גם כשלא עשו קניין ולא סיכמו זאת מראש, צריך בעל הפירות להמיר את פירות המעשר בכסף, ואח"כ ייתן סכום זה ללוי ולעני. ואף שלא קיבל רשות מלוי מסוים ועני מסוים להמיר את הפירות בכסף, הרי זה בבחינת השבת אבדה, כי על ידי קניית פירות המעשר הוא מציל אותם מאבדון (חולין קלד, ב; רמב"ם ביכורים ט, טז).^[12]

[12]. המצווה היא לתת את פירות המעשר עצמם ללוי (וכן לעני) ולא לשלם לו עבור זה סכום כסף (מהר"י קורקוס בתשובה שבאבקת רוכל טז; פר"ח יו"ד סא, טז; מחזיק ברכה י, לעניין מתנות כהונה). אמנם כיוון שהמציאות כיום השתנתה מאוד, קשה להביא את פירות המעשר ללוויים. שכן בעבר, כאשר כ-90% מעבודתו של אדם נועדה להשגת מזון, מחיר המזון היה גבוה מאוד יחסית לתשלום המקובל עבור שעות העבודה, והיה משתלם ללוויים לבוא לשדות לקבל את המעשר לתצרוכת ביתם. ואם לא באו, היו מביאים את הפירות לביתם, והמקבלים שילמו עבור ההובלה, כי מחיר ההובלה היה נמוך ממחיר הפירות. אבל כיום לא משתלם ללוי להשקיע בנסיעה לשדות עבור פירות מסוג אחד לתצרוכת ביתו, וגם לא משתלם לו לשלם עבור הובלת הפירות לביתו. מפני שככל שהחקלאות המודרנית התפתחה, מחירי הפירות ירדו, עד שמשפחה יכולה לקנות מזון בסיסי לחודש בסכום השווה לעשירית ממשכורת ממוצעת. ואף מחיר זה עיקרו עבור הובלת המזון ושיווקו, ולא עבור המזון עצמו, שמחיר הפקתו ירד מאוד בזכות הפיתוחים והטכנולוגיה. לפיכך מחיר הובלת הפירות מהשדה לביתו של אדם אחד לתצרוכת ביתו – יקר משווי הפירות שיקבל. ואין לתבוע מהחקלאי להביא ללוי אחד את כל המעשר, כי חובתו לתת לכל אחד כדי שובעו בלבד. וגם אם יביא, הלוי לא ידע מה לעשות בכמות עצומה של פירות, כי אינו יודע כיצד לאחסנם ולשווקם. וכיוון שאם הפירות יישארו בשדה – יתקלקלו, צריך להצילם על ידי פדייתם בכסף.לכתחילה צריך להקנות את פירות המעשר ללוי ולעני, ולשם כך צריך להיעזר באדם אחר שיבצע בהם פעולת קניין עבורם. ואף שהלוי והעני שהוא קונה עבורם אינם יודעים מזה, כיוון שזכות היא להם, בוודאי יסכימו שיקנו את הפירות עבורם, שזכין לאדם שלא בפניו (גיטין ל, א). כאשר הפירות רבים וקשה להגביהם, יעשו את הקניין אגב שכירות חצר, שאותו אדם שקונה עבורם ישלם שקל עבור מקום מסוים של טפח על טפח למשך יום, ואגב החצר ייקנה את פירות המעשר עבורם (עי' שו"ע חו"מ רב). בשעת הדחק אפשר לקנות גם בקניין סודר, שייתן בגד או כלי לבעל הפירות ובמקום הבגד או הכלי יקנה את הפירות עבורם (מנחת שלמה סב, טו).

אם אין שם אדם אחר שניתן להקנות על ידו את הפירות ללוי ולעני, מצד מצוות השבת אבדה יכול בעל הפירות להמיר את הפירות בכסף, וכפי שמבואר בחולין קלד, ב; רמב"ם בכורים ט, טז, שו"ע סא, י, לגבי מתנות כהונה. בנוסף לכך, הרדב"ז (א, שמ), לימד זכות על המנהג שנהגו רבים לשלם כסף במקום לתת את המתנות.

יא – מתן המעשרות למעשה למכירי לוויה ועניים

אחת הדרכים הטובות לקיום מצוות נתינת המעשרות בימינו, שבעל הפירות יסכם מראש עם לוי תלמיד חכם שיקבל ממנו את ה'מעשר ראשון', וייתן ללוי הלוואה כספית כנגד המעשרות שהוא עתיד להפריש בשנה הקרובה. בכך לוי זה נעשה 'מכר לוויה' שלו, היינו לוי המוכר כמי שמקבל את מעשרותיו, ואזי מיד לאחר הפרשת המעשר, פירות המעשר עוברים לרשותו בלא צורך בפעולת קניין. ובכל עת שבעל הפירות יפריש מעשר, יחשב את שוויו, ויפחית אותו מן ההלוואה שהלוי חייב לו, ובכך פירות המעשר יחזרו לרשותו. כאשר מחיר פירות המעשר יגיע לשווי ההלוואה – ההלוואה תמחק, ושוב ייתן בעל הפירות הלוואה נוספת ללוי, ושוב יפחית מסכום ההלוואה את שווי המעשרות. כך גם אפשר לעשות עם עני לגבי 'מעשר עני' (רמב"ם מעשר ז, ה-ו).

לפריעת ההלוואה מחשבים את מחיר הפירות לפי השער הזול של הפירות, שאם בתחילת העונה מחירם גבוה ובאמצע העונה נמוך, יש לחשב במשך כל העונה את מחיר הפירות לפי שערם הנמוך. ואין בכך ריבית, הואיל ואין זו הלוואה רגילה, אלא הלוואה שמשמשת מקדמה עבור פירות המעשר, והחזרתה תלויה בדמי פירות המעשר, ואם לא יהיו פירות מעשר כנגדה, ההלוואה תמחק (גיטין ל, א; רמב"ם מעשר ז, ז).^[13]

[13]. כשם שאפשר לתת את ההלוואה ללוי או לעני, כך אפשר לתת אותה לישיבה שמעניקה מלגות לאברכים שהם לוויים או עניים, או מעסיקה רבנים לוויים.המחיר שהחקלאי צריך לשלם עבור פירות המעשר הוא כפי שוויים בשדה בגמר האיסוף, בלא שום טיפול נוסף, שכן בעל הפירות אינו צריך לסחור בפירות המעשר עבור הלוי. נמצא שאם החקלאי מקבל מהסיטונאי בין 1,000 ל-3,000 ₪ עבור טון פירות, יתכן שמחיר טון פירות מעשר הוא כ-700 ₪. ראשית, מפני שמחשבים לפי שער הזול, שהוא 1,000 ₪. שנית, החקלאי אינו צריך לטפל בפירות המעשר של הלוי ובמציאת קונה, אלא הלוי צריך לבוא לשדה לקחתם. ואולי בעל השדה בזכות קשריו וניסיונו מצליח למכור את הפירות ב-1,000 ₪, אבל אדם אחר היה משיג כ-700 ₪, נמצא אם כן שזה שוויים האמיתי של הפירות. בכל אופן חישוב מורכב זה צריך להתבצע ביושר וביראת שמים, כדי שלא לקפח את הלוי והעני. וכשיש לחקלאי ספקות, יתייעץ עם רב או מומחה שיחשב את המחיר בלא פניות לצד מסוים. ובזכות המעשרות יזכה להתעשר.

כמובן שיש להחשיב את המעשר הראשון ומעשר העני כמעשר כספים וחומש, שכן מעשר כספים וחומש תוקנו כתחליף לתרו"מ משאר הרווחים שיש לאדם. אמנם יתכן שההוצאה עבור מעשר ללוי ולעני תהיה גדולה יותר, שכן הם ניתנים מכלל הפירות, בלי ניקוי ההוצאות עבור עבודת גידולם, השקייתם ודישונם, ואילו מעשר כספים מפרישים מהרווח הנקי בלבד. מנגד, כיוון שמעריכים את פירות המעשר לפי ערכם הנמוך כמבואר לעיל, יוצא שהמעשר ללוי אינו מכלל כל הרווחים אלא מעשר מכשליש המחיר שהחקלאי מקבל עבורם ואולי אף פחות. ואף בשנה השלישית והשישית שבהן עליו לתת עוד מעשר לעני, לא בטוח שמדובר ביותר מחומש מרווחיו, שזה השיעור שצריך לתת למצווה מן המובחר (שו"ע יו"ד רמט, א). (ואם ייתן את המעשרות לישיבה יקבל החזרי מס). בכל אופן מצד הדין, גם אם עלות התרו"מ יותר מחומש, החיוב נותר במקומו. וכאשר כל החקלאים מקיימים את המצווה כהלכתה, כולם מרוויחים מקיום המצווה. אמנם במצב שיש חקלאים שאינם מקיימים את המצווה כהלכתה, אין לתבוע מהחקלאים הדתיים, שצריכים להתחרות בהם, לתת יותר מחומש מרווחיהם, ובשעת הדחק אין לדרוש מהם לתת יותר ממעשר נטו מרווחיהם כדין מעשר כספים. ואם המעשרות עולים לסך גבוה יותר, יש לבקש מהלוי והעני לנהוג טובה עם החקלאי ולהחזיר לו חלק מהפירות שקיבלו. ובדוחק גדול היו מקילים לבקש מהלוי ומהעני לוותר על כל המעשר כמעט (כמבואר בהערה 11).

עניין 'מכירי כהונה ולוויה' התבאר בגיטין ל, א. וברמב"ם מעשר ז, ו, מבואר שיש גם 'מכירי עניים'. יש שהתלבטו כיצד נעשה הלוי ל'מכר' (משפטי ארץ יז, י), ונראה פשוט שההתלבטות שייכת בהלוואה קטנה, אבל מי שהעניק בתחילת העונה הלוואה משמעותית ללוי עבור מעשרותיו – הלוי נעשה בזה 'מכר'. ה'מכר' קונה את המעשר בלא קניין, מפני ששאר הלוויים מסתלקים מהמעשר (רש"י שם), או מפני שבעל הפירות התחייב על כך ל'מכר', ואסור לו להפר את דבריו (תוס' ב"ב קכג, ב, 'הכא').

גם אם בעל הפירות שכח להעניק הלוואה נוספת למכר הלווייה, יעברו פירות המעשר לרשותו, שהואיל וכבר התרגל לתת לו את המעשר, הוא נעשה 'מכר לווייה' שלו, שקונה בלא קניין את המעשר הראשון שלו. ויזדרז לשלם ללוי את שווי המעשר, ויעניק לו שוב הלוואה כדי להמשיך לקיים את מתן המעשר על סמך אותה הלוואה. חקלאי שזוכה לתת מעשרות גדולים, רשאי לקבוע כמה לוויים שיקבלו ממנו את המעשר, ולכתחילה עדיף לעשות זאת באמצעות ישיבה או גבאי צדקה. ועי' בהרחבות.

יב – מעשר שני ופדיונו

מצוות אכילת פירות 'מעשר שני' בטהרה בין חומות ירושלים תלויה בקיומו של בית המקדש (לעיל ז, ט), לכן כיום שבית המקדש חרב, גם אם היינו יכולים להיטהר מטומאת מת, לא היתה בידינו אפשרות לאכול את פירות ה'מעשר שני'. ואע"פ כן חובה להפריש תרומות ומעשרות ובכלל זה 'מעשר שני', מפני שמצוות ההפרשה אינה תלויה בקיומו של בית המקדש (רמב"ם מעשר שני ב, א). אלא שאין צורך שפירות ה'מעשר שני' ילכו לאיבוד, מפני שהתורה קבעה שאפשר לפדות את פירות ה'מעשר שני' בכסף, ובכך הקדושה עוברת לכסף והפירות מותרים לכל. ואמנם מצוות התורה לפדותם בדמי שוויים בתוספת חומש, אולם בדיעבד, אם פדאם בפרוטה, הפירות מחוללים. וכיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב"ם ב, ב; ד, יח).

בפחות משווה פרוטה אי אפשר לפדות את הפירות, כי אין בו חשיבות, ולכן אין אפשרות לבצע בו קניין או פדיון. שווי פרוטה הוא כשוויו של 1/45 גרם כסף. כיוון שמחיר הכסף נתון לתנודות, שווי הפרוטה עולה ויורד (בשנים האחרונות שווי הפרוטה היה בדרך כלל כארבע עד חמש אגורות).

בשעת הצורך אפשר לפדות את פירות 'מעשר שני' על מאכל ששווה פרוטה, לעוטפו ולהניחו דרך כבוד בפח, כשם שמניחים תרומה. אבל לכתחילה יש לפדות את פירות 'מעשר שני' על כסף.

אדם שרוצה לפדות מעת לעת פירות 'מעשר שני' על פרוטה, צריך לייחד לכך מטבע, ואם מחיר הפרוטה יישאר כחמש אגורות כפי שהוא כיום, אזי יוכל לפדות על מטבע של חמישה שקלים מאה פעמים, ועל מטבע של עשרה שקלים מאתיים פעמים. כדי לזכור שזה המטבע המיוחד לכך, נכון לסמנו במדבקה.^[14]

כך הוא סדר הפדיון: לאחר סיום ההפרשה יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לפדות מעשר שני", ויאמר: "מעשר שני זה, הוא וחומשו, מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני". ואם הוא מחלל על מאכל, יאמר: "מעשר שני זה, הוא וחומשו, מחולל על מאכל זה", ויניחנו עטוף בפח, כדי שלא יתבזה.

[14]. שווי פרוטה כמשקל חצי שעורה כסף מזוקק (שו"ע שלא, קלד). לפי הרב חיים נאה הוא 1/40 גרם. וכ"כ חזו"א (חו"מ טז, ל). אולם לפי השוואת הפרוטה לשאר מטבעות ולשעורה, יוצא שמשקל הפרוטה 1/45 משווי גרם כסף (מדות ושיעורי תורה כב, יב; כה, ד). בפועל מחיר מתכת הכסף נתון לתנודות. במשך עשרות שנים מחיר הפרוטה היה פחות מ-3 אגורות. בשנת תש"ס החל לעלות, בשנת תשס"ה הגיע לכ-5 אגורות, ובשנת תשע"ב הגיע לשיא של 13 אגורות, ומאז שוב ירד. בשלוש השנים האחרונות מחירו בין 4 ל-5 אגורות (נכתב בשנת תשע"ח).

יג – מדיני הפדיון

כאשר פודים 'מעשר שני' על כסף, צריך לפדותו על מטבע שנסחר באותו מקום, ולא על מטבע שאינו נסחר שם, שאינו נחשב שם ככסף (רמב"ם ד, ט-י).

יכול אדם להרשות לבני משפחתו וידידיו לפדות פירות 'מעשר שני' שיהיו להם על המטבע שייחד לכך, ובתנאי שיעריך שלא יעברו את מספר הפרוטות שהמטבע שלו שווה. ואם יש לו ספק, יוכל לייחד לכך שני מטבעות, אחת של עשרה שקלים ואחת של חמישה שקלים (וטוב להדביקם יחד כדי לסמנם), וייתן רשות לכולם לחלל על פרוטה שבמטבע הגדול, ובכל תקופה, לפי הצורך, יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול על פרוטה אחת שבמטבע הקטן. וכך יעשה עד אשר יגיע זמן 'ביעור מעשרות', שאז יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול והקטן על חתיכת פרי או יין או שמן בשווי של פרוטה. אח"כ יוכל לחזור ולהשתמש במטבעות הללו לשנים הבאות. אם פדה את הפרוטות על חתיכת פרי או אוכל, יניח אותה עטופה דרך כבוד בפח. ואם פדה על יין או שמן, ישפכם בכיור, אבל לא באסלה.^[15]

כאשר אדם פודה פירות 'מעשר שני' שלו על מטבע של חבירו, אינו מוסיף חומש, אלא יאמר: "מעשר שני זה יהיה מחולל על פרוטה במטבע שפלוני ייחד לפדיון מעשר שני" (רמב"ם ה, א; ח).

כאשר פירות 'מעשר שני' שווים פחות מארבע פרוטות, כיוון שדמי החומש פחות משווה פרוטה, אין מוסיפים חומש, ויאמר: "מעשר שני זה יהיה מחולל על פרוטה במטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני" (רמב"ם ה, ד). טעה והוסיף חומש במקום שלא היה צריך להוסיף – יצא.^[16]

[15]. לכתחילה לא היו מחללים מטבע על מטבע, אבל בדיעבד אם חיללו מחולל (רמב"ם ד, ה), ולכן כיום שממילא אי אפשר לאכול את פירות ה'מעשר-שני', מותר לכתחילה לחלל כסף על כסף (כפתור ופרח פרק מ). ואפשר לחלל מטבע על מטבע וחוזר חלילה כמה פעמים. ואמנם יש שהעדיפו שלא לחלל כסף על כסף, והורו לאבד את הכסף שעליו חיללו את פירות ה'מעשר שני' (חזו"א דמאי ג, יב; משפטי ארץ טו, 55-58). אבל כיוון שקשה לאבד מטבע, וזה גם נגד החוק, מוטב לפדות מטבע על מטבע כמה פעמים עד זמן ביעור מעשרות, וכך המנהג המקובל, ואין מי שסובר שאין לחילול זה תוקף.

כשיגיע זמן ביעור מעשרות, יפדה את כל הפרוטות על מאכל. ואמנם יש אומרים שאין לפדות כסף על מאכל (חזו"א דמאי ג, י). אולם דעת רובם המכריע של הפוסקים שפודים כסף על מאכל. ויש אומרים שאין לפדות על מאכל שקיבל טומאה (תוס' קידושין נו, א 'במזיד'). וכך ראוי לכתחילה. אולם בדיעבד אפשר לחלל גם על מאכל שקיבל טומאה, ובכך הסבירו את המנהג המקובל בעבר לפדות את הכסף על לחם (שו"ת ר"ב אשכנזי ב'; טל אורות יו"ד א; עי' משפטי ארץ טו, טז). והר"ש סלנט נהג לפדות מטבעות מעשר שני על חתיכת סוכר. ויש שטענו, שהסוכר אינו מאכל אלא תבלין. והשיב בהר צבי (זרעים א' קטז, ח), שלעניין זה הוא נחשב אוכל. וכ"כ במנחת שלמה (ח"ג קנא). ויש שטענו שהוא מקבל טומאה. אולם המנהג המקובל בירושלים היה לפדות על סוכר, כפי שכתבו הרב טיקוצ'ינסקי והרב אליהו. וכך נהג רשז"א בתחילה, ואח"כ הורה שעדיף לפדות על חתיכה של תפוח אדמה. ע"כ (כיום לא ברור שיש בחתיכה רגילה של תפוח אדמה או כפית סוכר שווי פרוטה, וצריך לפדות על כמות שבוודאי תהיה שווה פרוטה). כשפודים על יין או שמן, לכתחילה טוב לשופכם לאדמה (לא לשם דשן), כי בכיור יש קצת ביזיון, הואיל והוא יורד לביוב. אבל כשיש בכך טורח, אפשר לשפוך לכיור, אבל לא לאסלה, כשם שאין להניח מאכל בפח בלא עטיפה.

[16]. יש שפקפקו בנוסח המקובל בישראל וחידשו להחמיר לומר "הוא וחומשו יהיה מחולל על פרוטה ורבע", שכן יש מקרים שבהם פטורים מחומש או שחייבים בו מדברי חכמים בלבד, ואם יאמרו כפי שנהוג: "הוא וחומשו יהיה מחולל על פרוטה", הקרן החייבת בפדיון תפדה בפחות מפרוטה (חזו"א דמאי טו, יא). אולם רובם המכריע של הפוסקים לא חשו לזה, מפני שכל שהפדיון נעשה על פרוטה הוא חל, גם אם התכוון להכניס את החומש ועוד מרכיבים שאין בהם צורך. שכן לא התכוון שהמעשר שני יחול על חלק מהפרוטה, והמרכיבים האחרים על החלק האחר, אלא המעשר על כל הפרוטה, וגם המרכיבים האחרים על כל הפרוטה. שהרי ממילא הפרוטה אינה כשווי האמיתי של הפירות. וכן המנהג מדורי דורות לפדות על פרוטה שבמטבע בלא שום תוספת, וכ"כ מהרח"ו בשער המצוות פרשת וילך; עולת ראיה ח"א עמ' שנג; חזון עובדיה תרו"מ עמ' קצ; הרב אליהו בסידורו, ועוד רבים.

יד – אין פודים כשהשווי פחות מפרוטה ובירושלים

אם שוויו של ה'מעשר שני' פחות מפרוטה, אין אפשרות לפדותו (ב"מ נג, ב), מפני שכל שהוא שווה פחות מפרוטה, אין בו חשיבות כדי שאפשר יהיה לבצע בו פעולה של קניין או פדיון. וכיוון שאי אפשר לפדותו, וגם אסור לאוכלו או לאבדו או לבזותו, יש לעוטפו ולהניחו בפח, כשם שנוהגים בתרומות. והרוצה להקל, יכול להחליט בדעתו שמבחינתו הוא שווה פרוטה ולפדותו על פרוטה. אבל הרעיון של 'פרוטה חמורה' דחוק ואין בו תועלת, ולכן אין להשתמש בו, כמבואר בהערה.^[17]

אין פודים פירות מעשר שני טהורים בירושלים, היינו בין החומות הקדומות של ירושלים המקודשת, ובכלל זה גם בעיר דוד ובהר ציון שהיו בתוך החומות.^[18] מפני שכל מה שהתירה התורה לפדות פירות על כסף הוא כדי להעלותו לירושלים, שנאמר (דברים יד, כד-כה): "וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ… וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ בּוֹ", מכאן שאם הפירות כבר בירושלים – אסור לפדותם. ואם פדאם – הפדיון בטל (ירושלמי מעשר שני א, ג; רמב"ם ב, ד; ישועות מלכו). אלא יניח את פירות ה'מעשר-שני' שהפריש בירושלים במקום מוצנע עד שיירקבו, ואם הם מועטים, יעטפם ויניחם בפח, כדרך שנוהגים בתרומות.^[19]

[17]. בפשטות יש להטמין באדמה מעשר שני ששוויו פחות מפרוטה או לעוטפו ולהניחו בפח באופן שלא יתבזה. והחזו"א (טו, יב) חידש שאפשר להקל לפדות פחות משווה פרוטה על מטבע שכבר פדו בו פרוטה אחת, על פי דברי חזקיה (ב"מ נב, ב), שאם כבר פדה פירות על חלק ממטבע, אפשר אח"כ לפדות פחות משווה פרוטה לפי שוויו המדויק על יתרת אותו מטבע. שהואיל ואי אפשר לצמצם בשווי המדויק של פירות מעשר שני, הפודה מתכוון לפדותם על מטבע ששווה יותר משווים, ועל היתרה שבאותו מטבע אפשר לפדות גם פחות משווה פרוטה. וצריך שהפרוטה הראשונה תהיה במדרגת החיוב הגבוהה ביותר, מפני שאם היא תהיה במדרגת חיוב של שני דרבנן לא תוכל להועיל לפדיון במדרגת חיוב דרבנן אחד (עפ"י ב"מ נג, א), לפיכך יש לפדות את הפרוטה הראשונה ממעשר שני מהמינים שחיובם מהתורה והאדם גידל עבור עצמו, כדוגמת ענבים שאדם מגדל בגינתו (לעיל ח, א), ופרוטה זו נקראת 'פרוטה חמורה'. וגם כאשר יפדו את כל הפרוטות שבמטבע על פרוטה אחת שבמטבע אחר, ישאירו את אותה 'פרוטה חמורה', שתהיה בסיס לפדיון פירות שאינם שווים פרוטה. ולאחר ביעור מעשרות, צריכים ליצור שוב פרוטה חמורה שתהיה בסיס לשאר הפדיונות (משפטי ארץ טו, יא-יב; יט). ←

החזו"א שלח שאלה בעניין זה למרן הרב קוק (משפט כהן נג), והרב דחה את סברתו, מפני שהאפשרות לפדות פחות משווה פרוטה על מטבע שכבר פדו עליו שווה פרוטה, הוא בתנאי שבפעם הראשונה פדו פירות שהיו שווים לפחות פרוטה על שווים האמיתי בתוך המטבע, שאז יש זיקה בין השווי המדויק של המעשר השני שבמטבע ליתרה שבמטבע שהיא שיירים של המחיר המדויק. אבל כיום שפודים על פרוטות מדויקות שבמטבע, אין זיקה בין פרוטה לפרוטה שבתוך המטבע, ואין היתרה נחשבת שיירים של הפרוטה שעליה פדו מעשר שני. אמנם כתב מרן הרב (שם נד), שבשעת הדחק ניתן לסמוך על הסוברים שמותר לפדות פחות משווה פרוטה של מעשר שני, וכל מה שאמר חזקיה הוא שאין מוסיפים על זה חומש, וכן משמע מהרמב"ם (מעשר שני ה, ד). וכ"כ בכסף משנה והגר"א, שאמנם לדעת רש"י ודעימיה, אין פודים פחות משווה פרוטה, אבל לדעת הרמב"ם וההולכים בשיטתו, פודים גם פחות משווה פרוטה. וכן דעת רע"ב ומהר"א פולדא. ועוד שבארץ אחרת מחיר פרי זה יקר והמעשר השני שווה פרוטה, ואפשר ללכת לפי השער שבאותו מקום (כמבואר בקידושין יב, א, ובדין דרבנן תולים להקל, כמבואר בשבת קנא, א). ע"כ. ויש להוסיף, שיש סוברים שכל מה שאמרו שאין לפדות פחות משווה פרוטה הכוונה על פחות משווה פרוטה, אבל אם הפודה יסכים לפדות את הפרי שאינו שווה פרוטה על פרוטה, הפדיון יחול. וכך משמע מרמב"ן ב"מ נג, ב, וכן דעת רע"א. הרי שלמעשה, בשעת הדחק אפשר לפדות פחות משווה פרוטה. ומעיקר הדין אפשר להורות כך לכתחילה, שכן המצווה כיום מדרבנן, וספק דרבנן להקל. נמצא אם כן שהרוצה להקל רשאי לפדות מעשר שני שאינו שווה פרוטה על שווי פרוטה, ולכתחילה לא יפדה פחות משווה פרוטה אלא יגנוז אותו כשם שגונזים תרומות. והרוצה להדר, יגנוז גם מעשר שני שאינו שווה יותר מארבע פרוטות, שכן יש אומרים (ב"מ נג, ב), שכל שאין בשווי חומשו פרוטה, אין אפשרות לפדותו. וכ"כ בעולת ראיה ח"א עמ' שנ, ומנחת שלמה (ג, קנב).

[18]. שבועות יד, א-ב, משנה: "… אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא, ואורים ותומים, ובסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות ובשיר; ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם, וכל ישראל אחריהם…" ובגמ' שם טז, א, מבואר שלרב הונא רק אם קדשו את העיר בכל אלו מתקדשת, ולכן בימי עזרא לא הוסיפו על השטח שהתקדש בימי בית ראשון, ולרב נחמן גם אם קדשו באחד מהם מתקדשת, וקדושה ראשונה בטלה ובימי הבית השני קדשו בשנית קדושת עולם. לרמב"ם (הל' בית הבחירה ו, יד), הלכה כרב הונא, ולכן גבול חומות ירושלים הוא לפי החומות בימי הבית הראשון, שהן כללו את הר הבית, הרובע היהודי והארמני והר ציון שמחוץ לחומות, וכן עיר דוד עד השילוח. אבל הרובע הנוצרי והמוסלמי אינם בשטח שהתקדש. ומרן הרב קוק (משפט כהן צו, ו), חושש גם לגבול החומה שעשו בימי הבית השני, שאולי מה שכתב הרמב"ם הוא שאין לוקים על מה שהוסיפו בימי הבית השני, אבל מדברי חכמים גם חומת בית שני מחייבת. ומן הסתם כוונתו להחמיר בתחומי מה שנקרא 'החומה השנייה', שהיא החומה שהקימו אחרוני מלכי חשמונאי, שכוללת גם את רוב הרובע המוסלמי והנוצרי. אבל לא את גבול החומה השלישית, שסיימו לבנות בשלהי ימי בית המקדש השני, שהגיעה עד רח' החומה השלישית בגבול שכונת מאה שערים. ולרב טיקוצ'ינסקי ('עיר הקדש והמקדש' ב, ג, ב-ג), כל מה שבתוך החומות הנוכחיות בכלל האיסור, כי גם חומות בית ראשון הגיעו לשם. וכן פסק הרב אליהו. למעשה, חובה להחמיר בשטח הר הבית, הרובע היהודי והרובע הארמני, הר ציון ועיר דוד. ונכון להחמיר בכל התחום שבתוך החומות.

[19]. הרוצה שלא להניח את פירות המעשר השני בירושלים עד שיירקבו, יוציא את הפירות אל מחוץ לתחום גבול חומות ירושלים, ויפריש שם תרומות ומעשרות ויפדה את הפירות כמקובל. בדיעבד אם הכניסם לבין החומות וקשה לו להוציאם, יטמא תחילה את הפירות על ידי שייקח מים ויגע בהם בידיו ויטמאם וישפכם על הפירות. וכך יצא שיפריש פירות מעשר שני טמאים, ומותר יהיה לפדותם, הואיל וכבר אין אפשרות לאוכלם שם (מכות יט, ב; רמב"ם ב, ח; משפט כהן לח, ג).

פניני הלכה

לקבלת 2 הלכות ביום למייל

ט – כללי המצווה