החזנים צריכים לכוון בשירתם לכבוד שמיים, אבל אם הם מאריכים בחזנות וכל כוונתם להתגאות בקולם היפה, עליהם הכתוב אומר: "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיהו יב, ח). שהם עושים מהתפילה הקדושה קרדום להתגאות בו. ואף מי שכל כוונתו לשם שמיים, לא יאריך מדי, כדי שלא יטריח את הציבור (רשב"א, שו"ע נג, יא).
אסור לחזנים לכפול את המילים בברכות ובקדיש, משום שיש בכך שינוי ממטבע שתיקנו חכמים. ואם כפילת המילים יצרה שינוי במשמעות הברכה, הרי שאותן המילים נחשבות להפסק, והחזן צריך לחזור על הברכה מתחילתה. ואם אין בכך שינוי משמעות, אינו צריך לחזור על הברכה, מפני שלא הפסיק בעניין אחר (ראו באג"מ או"ח ב, כב, יבי"א ו, ז).
אין למנות לחזן קבוע או לחזן בימים נוראים זמר שרגיל לשיר שירים שתוכנם מכוער (רמ"א או"ח נג, כה).
נחלקו הפוסקים אם מותר להשתמש בניגונים של שירים מכוערים לתפילות ופיוטים. למעשה, כאשר מילות השיר המכוער אינן מוכרות לקהל – אפשר להקל, ונכון שיעשו שינויים במנגינה כדי להתאימה לתפילה. אבל אם השיר מוכר לקהל, אין להשתמש במנגינתו לתפילה, מפני שבשעה שיזמרוהו יזכרו בנושא המכוער של השיר וכוונת המתפללים עלולה להיפגם.[1]
[1]. ראו על כל זה בהרחבה בפניני הלכה אמונה ומצוותיה יג, ט, 9.