השוחט חיה או עוף חייב לכסות את דמם, שנאמר (ויקרא יז, יג): “וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר”. אבל השוחט בהמה, אינו צריך לכסות את דמה, שנאמר (דברים יב, כד): “עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם”. המשותף לחיה ועוף שהם רגילים לחיות בחופש וצריך לצוד אותם, אבל בהמות רגילות לחיות אצל בני האדם שמאכילים אותן. ואמנם גם תרנגולים, שהם עופות, רגילים לחיות אצל בני אדם, אבל לא חילקה התורה בין מיני העוף, אלא כיוון שרוב העופות רגילים לחיות בחופש, גם המינים המעטים המבויתים בכללם (שו”ע כח, א; ש”ך א).
נחלקו התנאים בדין שור הבר, לדעת חכמים הוא מין בהמה שברח למדבר ונעשה שור בר, ולדעת ר’ יוסי הוא מין חיה הואיל והוא גדל בר (כלאים ח, ו). לרוב הפוסקים הלכה כחכמים שהוא מין בהמה ואין צריך לכסות את דמו (טור ושו”ע כח, ד). ויש חוששים לכתחילה לדעת הסוברים שהוא מין חיה, ומכסים את דמו בלא ברכה (רמ”א כח, ד; כה”ח כד).
המכסה את הדם מברך תחילה: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על כיסוי הדם בעפר”. השוחט חיות ועופות רבים, אינו צריך לכסות את דמו של כל אחד בנפרד, אלא כשיגמור לשחוט את כולם, יברך “על כיסוי הדם בעפר”, ויכסה את דם כולם יחד (שו”ע כח, ט; יט, ה).
השוחט צריך לכסות את הדם, ואם לא כיסה וראה יהודי אחר את הדם – חייב לכסותו, שכל ישראל חייבים במצווה (שו”ע כח, ח). חיה או עוף שנשחטו בלא שכיסו את דמם, למרות שביטלו מהם את המצווה, בשרם כשר לאכילה (רמ”א כח, א).
מצוות כיסוי הדם חלה רק על דם של חיה ועוף שהוכשרו לאכילה, אבל אם השוחט טעה בשחיטתו והחיה נעשתה נבלה, או שנמצא בה פגם ונעשתה טריפה, אין צריך לכסות את דמה. לפיכך, קודם שמכסים את הדם בודקים את הסכין ואת הסימנים שנשחטו, ואת כל מה שרגילים לבדוק מחשש טריפות, ואם נמצאו כשרים, מברכים ומכסים את הדם (שו”ע כח, יז-כ).
רבים ביארו (חינוך קפז) שיש במצווה זו ביטוי של בושה והתנצלות על שלא הגענו עדיין למדרגה המוסרית לפיה אין ראוי לאכול בעלי חיים, ולכן אנו מכסים את הדם. ואת דם הבהמה לא נצטווינו לכסות, הואיל ופרנסתה מאת האדם, ואם היתה התורה מצווה להתנצל גם על שחיטתה, היה האיזון המוסרי מופר (מרן הרב קוק ב’חזון הצמחונות והשלום’ יד).
