בהמה, חיה ועוף טעונים שחיטה מהתורה, אבל דגים וחגבים אינם טעונים שחיטה, ואין בהם איסור נבלה, טרפה ודם, ובכל אופן שמתו מותר לאוכלם. וגם אין בהם איסור אבר מן החי, לפיכך אין איסור לחתוך מהם אבר לרוחצו ולאוכלו בעודם חיים. ויש אומרים שאין לאכול כך משום שזו מידת אכזריות (דעת כהן יב). ולכל הדעות אסור לנגוס מהם בעודם חיים, משום איסור 'בל תשקצו', לפיו אסור לאכול באופן מאוס (שו"ע ורמ"א יג, א).
אף שמצוות השחיטה היא חוק שהבנתו המלאה מעבר להשגתנו, אפשר להסביר, שאין צורך לשחוט דגים וחגבים, וגם אין בהם איסור אבר מן החי, משום שמוחם ומערכת העצבים שלהם פחות מפותחת מאשר אצל הבהמות, החיות והעופות, ולכן מסתבר שגם תחושת הכאב ותודעת החיים שלהם עמומה יותר (כמבואר לעיל בהלכה ג).
בהמה שהיתה מעוברת ונשחטה כהלכה, שחיטתה מתירה גם את העובר שבמעיה. עובר זה נקרא 'בן פקועה'. ואין הבדל אם היה עובר זה חי או מת, כיוון שנשחטה אמו כהלכה, אף הוא מותר באכילה כאימו. אמנם אמרו חכמים, שאם 'בן הפקועה' הלך על גבי הקרקע, טעון שחיטה משום מראית עין, שאם לא ישחטו אותו יראה הדבר כאילו אוכלים בהמה או חיה בלא שחיטה. אבל כיוון שמצד הדין אינו צריך שחיטה, גם אם היו בו טריפות, בשרו מותר באכילה, שכל זמן שאימו כשרה, אף הוא כשר (שו"ע יג, ב). ואם נמצאה אימו טריפה, גם הוא אסור באכילה. ואם המתינו עד שיחיה שמונה ימים ויעמוד על רגליו, דינו כשאר בהמה וחיה שאפשר להתירו בשחיטה (שו"ע יג, ג; ש"ך יא).[3]
