לאחר שארץ ישראל נחרבה וישראל גלו מעל אדמתם, התעוררה השאלה (ירמיהו ט, יא): “עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ”? מה החטא השורשי שבעטיו החלה ההתמוטטות הרוחנית שגרמה לחורבן. שאלה זו נשאלה לחכמים, לנביאים ולמלאכי השרת, ולא ידעו להשיב. עד שהקב”ה בכבודו ובעצמו פירש: “וַיֹּאמֶר ה’ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם” (שם ט, יב), והכוונה שלא ברכו בתורה תחילה (נדרים פא, א). כלומר, אף שבפועל למדו תורה, כיוון שלא התייחסו אליה כאל הוראה אלוקית מן השמים, נחשב הדבר שעזבו את תורת ה’. שכל הלומד תורה כאחת החכמות האנושיות, אינו נחשב כלומד תורה. אבל כשאומרים את ברכת התורה כראוי, הרי שניגשים אל התורה מתוך אמונה והתקשרות אל נותן התורה.
עוד שאלו חכמים (נדרים פא, א): מדוע אין רוב בניהם של תלמידי חכמים ממשיכים בדרכם ונעשים אף הם תלמידי חכמים, הרי ללא ספק ההורים רצו שבניהם ימשיכו בדרכם ויעסקו כל חייהם בתורה, ומדוע לא הצליחו לחנך לכך את בניהם? יתר על כן, באותם הימים היה מקובל מאוד שכל בן ממשיך במקצוע אביו, בני הנגרים היו נגרים, בני החקלאים היו חקלאים וכן כולם. והשאלה, מדוע אחוזים גבוהים יחסית מבניהם של תלמידי החכמים אינם תלמידי חכמים. כמה פירושים נאמרו לכך בתלמוד, והפירוש האחרון הוא – מפני שאינם מברכים בתורה תחילה. כלומר, פעמים רבות בניהם של תלמידי החכמים לומדים תורה מפני שראו את אביהם לומד, וכמו כל הבנים שאוהבים לחקות את אבותיהם, אף הם משתדלים ללמוד תורה. אבל תורה אי אפשר לקנות אלא על ידי לימוד לשם שמים, מתוך התקשרות אישית אל נותן התורה, ולכן אותם הבנים שלומדים מתוך שגרה וחיקוי לאביהם, אינם רואים ברכה בלימודם.
