חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ד – לפני איזה לימוד חייבים לברך

לפני לימוד של כל חלק מחלקי התורה צריך לברך (שו"ע או"ח מז, ב). כלומר, אדם שמתכוון ללמוד ביום מסוים מדרש בלבד, או הלכה בלבד, גם הוא צריך לברך בתחילת היום את ברכת התורה. והטעם לכך, שכל התורה כולה, בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה, בין החלקים ההלכתיים ובין החלקים המחשבתיים, כולם נאמרו למשה מסיני (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד).

נחלקו הפוסקים אם צריך לברך לפני הרהור בדברי תורה. למשל, המתעורר משנתו בבוקר ורוצה להרהר בדברי תורה, לדעת רוב הפוסקים אינו צריך לברך, ויש חולקים. וכדי לצאת מהספק, עדיף שהקם משנתו ורוצה להרהר בדברי תורה יברך תחילה ברכות התורה ויאמר בפיו פסוק ולאחר מכן יהרהר בדברי תורה. אבל מי שהתעורר באמצע הלילה משנתו ומתכוון להמשיך לישון, ורוצה להרהר בדברי תורה עד שירדם, אינו צריך לברך לפני כן ברכות התורה.

השומעים שירי קודש בעת קימתם מהשינה, כיוון שאין כוונתם ללמוד, אינם צריכים לברך לפני כן את ברכות התורה.[4]

אפשר לומר את ברכות התורה וברכות השחר בעמידה, בישיבה, בשכיבה ובהליכה. ויש מדקדקים לאומרן בעמידה או הליכה ולא בישיבה או שכיבה.[5]


[4]. לדעת שו"ע מז, ד, רק על לימוד שנעשה על ידי הוצאת הדברים בפה צריך לברך, מפני שכך הוא עיקר לימוד התורה, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". ואמנם את העיון בסוגיות, אפשר ולפעמים רצוי לעשות במחשבה, אבל בשאר הזמן צריך ללמוד על ידי אמירה בפה (שועה"ר הל' ת"ת ב, יב). שעל ידי כך הלימוד נעשה ברור יותר, והרעיונות המופשטים נקבעים בתוך ליבו של הלומד. ועוד, שהלומד בקול, זוכר טוב יותר את לימודו (ערובין נד, א). אולם לדעת הגאון מוילנא, כיוון שגם הרהור הוא חלק מהמצווה, שנאמר (יהושע א, ח): "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", 'הגית' הוא הרהור, צריך לברך גם על הרהור. ובכה"ח ו, הזכיר דעות שאם מעיין בספר מסתבר שגם יקרא בפיו. ומ"מ אף שטוב לחוש לדעת הגר"א, צריך לומר בפה אחר ברכת התורה כמה פסוקים, כדי להסמיך לה לימוד החייב בברכה לכל הדעות, וכן נוהגים לומר אחר ברכת התורה פסוקי ברכת כהנים (מ"ב מז, ה). והקם משנתו ורוצה להמשיך לשכב על מטתו, יכול לשפשף את ידיו בשמיכה ולברך את ברכת התורה ולומר פסוק ולהרהר אח"כ בדברי תורה, כמבואר בשו"ע ד, כג, ומ"ב סעיפים נט, סא. ואם קם באמצע השינה, כתבתי שיהרהר בלא לברך, בצירוף דעת השו"ע ומנהגנו כר"ת שמברכים פעם ביום, כמבואר בהמשך בהלכות ו'-ז'. עוד מבואר בשו"ע מז, ג, שהכותב דברי תורה נחשב כלומד שצריך לברך לפני כן, ויש חולקים על כך, וביניהם הט"ז. והסכימו האחרונים שהרוצה לכתוב יברך ויאמר פסוק בפיו, ויצא בזה ידי כולם (מ"ב מז, ד; כה"ח ה).

[5]. כתבו הראשונים שברכות המצוות צריכות להיאמר בעמידה. ולכן את הברכה על התעטפות בציצית, למשל, מברכים בעמידה, וכן את הברכה שלפני תקיעת שופר או נטילת לולב (ב"י או"ח תחילת סימן ח). על פי זה לכאורה גם את ברכות התורה צריך לברך בעמידה, שגם היא בכלל ברכות המצוות. אולם לדעת פני יהושע (מגילה כא, א), כלל זה אמור לגבי מצוות המתקיימות בעמידה, כקצירת העומר ותקיעת שופר, אבל המצוות שמתקיימות בעמידה ובישיבה, כלימוד תורה, אפשר לברך בישיבה. וכ"כ ביחו"ד ה, ד. ובישכיל עבדי ח, ג, כתב לפי ההלכה והסוד, שנכון לברך את ברכת התורה בעמידה. וכל זה לכתחילה, אבל ברור שהמברך בישיבה יצא. ואפילו את תקיעת שופר וספירת העומר, בשעת הדחק אפשר לקיים בישיבה, כמבואר במ"ב ח, ב. למעשה, רבים מהאשכנזים נוהגים לברך את ברכות התורה והשחר בעמידה או הליכה אבל לא בישיבה.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן