ג – בתים ציבוריים

בית ספר חייב במזוזה בברכה, הואיל והוא משמש כבית לתלמידים ולמורים ששוהים בו שעות מרובות ביום לצורך לימוד ואף לצורך אכילה. החובה לקבוע מזוזות מוטלת על הנהלת בית הספר. כאשר אחד המורים, העובדים או התלמידים הבוגרים קובע את המזוזה – יברך “לקבוע מזוזה”. וכשמכבדים אדם אחר – יברך “על קביעת מזוזה” (לעיל ו, ג).

בתים וחדרים שבמחנות צה”ל חייבים במזוזה.^[3]

בתי חולים, מרפאות ובתי אבות ששייכים ליהודים, חייבים במזוזה. וכן דין בתי חולים, מרפאות ובתי אבות ששייכים למדינת ישראל או לקופת חולים שרוב חבריה יהודים (הרב אונטרמן והרב ניסים, שבט מיהודה יו”ד מה). בית חולים של נוכרים, גם יהודים שמאושפזים בו פטורים ממזוזה עד שלושים יום. ואם הם נמצאים שם יותר משלושים יום, חייבים לקבוע מזוזה בחדרם כדין אורח במלון (להלן הלכה יב; עי’ מהרש”ם ו, קטז). והוא הדין בבית אבות. אך אם יש חשש ממשי ששונאי ישראל יבזו את המזוזה, אפילו אם בית החולים או בית האבות שייך ליהודים, אין לקבוע בו מזוזה (ש”ך רפו, ז).

יש אומרים שאסיר הכלוא בבית סוהר ששייך לנוכרים, למרות שהוא כלוא בו יותר משלושים יום, פטור ממזוזה, מפני שאין זו דירה של כבוד (בית הילל). אולם לדעת רוב הפוסקים, הואיל ובפועל הוא גר שם, וגם דירה בעל כרחה נחשבת דירה – חובה עליו לקבוע מזוזה בדלת תאו (שער אפרים פג; תשובה מאהבה). בארץ ישראל, כיוון שבית הכלא שייך למדינת ישראל, חובה על הנהלת בית הכלא לקבוע מזוזות בכל החדרים (משפטי עוזיאל ו, עז). אך בתאים שבהם אסירים שונאי ישראל עלולים לבזות את המזוזה, אין לקבוע מזוזה (ש”ך רפו, ז).^[4]