בית או חדר שיש לו כמה פתחים, כולם חייבים במזוזה. וגם אם באחד משתמשים פחות, כיוון שגם הוא נקבע כפתח, גם הוא חייב. וגם אם בתחילה בני הבית היו מרובים, ועל כן היה נוח להם להשתמש בכמה פתחים ולאחר מכן התמעטו, ובני הבית הנותרים הפסיקו להשתמש בחלק מהפתחים, כל זמן שלא ביטלו אותם משימוש, חייבים במזוזה (רמב”ם מזוזה ו, י; שו”ע רפו, יז).
אבל אם ביטלו את הפתח – נפטר ממזוזה. ביטול הפתח נעשה על ידי פירוק הידית שלו כך שאי אפשר לפותחו, או על ידי העמדת ארון קיר שחוסם אותו. אבל נעילת דלתו דרך קבע אינה מבטלת אותו, הואיל ועדיין אפשר לפותחה בקלות.[13]
פתח אחד גדול שחילקו אותו לשניים על ידי עמוד באמצעו: אם העמוד נועד לשם נוי או כדי לשאת את הדלתות, קובעים לו מזוזה אחת. ואפילו היה הפתח רחב מאוד והיה צורך לקבוע באמצעו שני עמודים, כדי להרכיב עליו שלוש מערכות של דלתות, כיוון שהוא פתח אחד – קובעים לו מזוזה אחת. אבל אם התכוונו לעשות שם שני פתחים, כגון שאחד מהם גדול ומכובד ואחד קטן לכניסת משרתים, כל אחד מהם חייב במזוזה לעצמו. כמו כן, כאשר הפתח אינו גדול, ולא היה צורך לקבוע עמוד באמצעו, ובכל זאת קבעו עמוד שרוחבו טפח באמצעו, ועליו התקינו את צירי הדלתות, הרי שרצו לעשות שם שני פתחים, וממילא כל אחד מהם חייב במזוזה (שו”ת הרשב”א א, צ; טור ושו”ע רפו, כא).[14]
[14]. כתב הטור (רפו, כא), ששני פתחים הסמוכים זה לזה, אין העמוד שביניהם מחלק אותם לשני פתחים ואפילו אם הוא רחב טפח, אלא הם נחשבים כפתח אחד שחייב במזוזה אחת. והשו”ע (רפו, כא), עפ”י הרשב”א (שו”ת א, צ), כתב שאם צירי הדלתות הונחו על העמוד שבין הפתחים, הרי הם כשני פתחים, ויקבע מזוזה נפרדת לכל פתח. ע”כ. אולם הרשב”א לא קבע דין זה במסמרות, אלא כסימן לדעת אם התכוונו לעשות שם פתח אחד או שניים, ולכן אם ברור שקביעת הצירים על העמוד היא כדי לשאת את הדלתות מפני שהפתח גדול, אזי חייב במזוזה אחת. דין פתח קטן לצד גדול מבואר ברש”י (מנחות לג, ב, ‘בפתח’), הביאו הט”ז (רפו, יב).
