עובדה מופלאה אנו מוצאים בסדר כפרת יום הכיפורים. הפר והשעיר, שהיו הקרבנות היחידים בשנה שדמם הוזה בקודש הקודשים, כיפרו על טומאת המקדש וקודשיו. היינו על מי שידע שהוא טמא ואע”פ כן נכנס למקדש או אכל מבשר הקודשים. הפר כיפר על הכהנים, והשעיר על ישראל. לעומתם, השעיר שנשלח לעזאזל כיפר על כל שאר החטאים. והשאלה, איך יתכן שהפר והשעיר, שדמם הוזה בקודש הקודשים מכפרים על עוון אחד בלבד, ואילו השעיר לעזאזל מכפר על כל שאר החטאים?[2]
אלא שיש כאן רעיון עמוק וחשוב מאוד. שורש כל החטאים נובע מפגם באמונה; פגם בחיבור של האדם עם בוראו, מקור חייו. המקדש וקודשיו מגלים את האמונה בעולם, ועל כן עיקר הכפרה תלויה בתיקון האמונה בשורשה העליון, בקודש הקודשים. ואחר שהאמונה עצמה נטהרת מטומאתה, כל שאר החטאים הולכים ונפרדים מהאדם, מפני שהוא חוזר ומתקשר לה’ ומשתוקק לדבוק בתורה ובמצוות, ומבין שכל חטאיו נבעו מטעות, מפיתויים חיצוניים. ועל כן החטאים אינם שייכים לו, אלא מקומם באבדון, והם נשלחים כולם לעזאזל.
השעיר לה’ כיפר על ישראל, אבל הכהנים שאחראים על שמירת הקשר שבין ישראל לה’, נצרכו לכפרה יתירה, לכן קרבנם היה גדול יותר – פר לחטאת. ותחילה היה צריך הכהן הגדול לכפר על חטאיו וחטאי אחיו הכהנים, בכל מה שמעלו בתפקידם המקודש, ורק לאחר מכן יכול היה להמשיך ולכפר על ישראל מטומאת המקדש וקודשיו.
וזהו שנאמר (ויקרא טז, יד-יח): “וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ. (ואח”כ) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם… וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ וְכִפֶּר עָלָיו…”
לאחר שסיים לכפר על טומאת המקדש וקודשיו, כל שאר העבירות נפרדו, ויכול היה לשלוח אותם לעזאזל המדברה. שנאמר (שם כ-כב): “וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי (שעומד להישלח לעזאזל). וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר”.
