ט – שני השעירים והפר

כפרת הקרבנות

ט, א – עוון טומאת מקדש וקדשיו

למדנו ביומא סא, א שהפר של הכהן הגדול, השעיר הפנימי (השעיר שעלה בגורל לה'), והשעיר החיצוני (שיער המוסף שנזרק דמו במזבח החיצון), מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו. אלא שפרו של כהן הגדול מכפר על עוון זה אצל הכהנים, והשעירים על עוון זה אצל ישראל. ולקמן נלמד על חילוקי מצבים אם היתה לו ידיעה בתחילה או בסוף או נעשה במזיד.

הרמב"ם (הל' שגגות יא, א) מבאר באריכות במה שונה עוון טומאת המקדש וקדשיו משאר עוונות: "שינוי יש בשגגת טומאת מקדש וקדשיו מה שאין כן בשאר כריתות, שכל הכריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא, אף על פי שלא היתה לו ידיעה בתחילה – הרי זה חייב חטאת; אבל בטומאת מקדש וקדשיו אינו מביא קרבן עולה ויורד עד שתהיה לו ידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בתחילה, וידיעה לטומאה וידיעה לקדש או למקדש בסוף, והעלם בינתיים.

כיצד? נטמא ונכנס למקדש או אכל קודש, ואחר כך נודע לו שנטמא ושהיה טמא בשעה שאכל או שנכנס, ושקודש היה זה שאכלו או מקדש היה זה שנכנס לו, הרי זה פטור מקרבן עד שידע שנטמא ושזה קודש ושזה מקדש קודם שיכנס או קודם שיאכל. כיצד? נטמא וידע שנטמא וידע שזה מקדש ושזה קודש, ואחר כך נעלמה ממנו הטומאה ושכח שנטמא ונכנס למקדש או אכל קודש, והוא יודע שזה מקדש ושזה קודש, או ששגג ושכח שזה מקדש או שזה בשר קודש והוא יודע שהוא טמא ונכנס או אכל, או ששגג או שכח שנטמא ושכח שזה בשר קדש ושזה מקדש ונכנס או אכל ואחר כך נודע לו דברים שנתעלמו ממנו, הרי זה מביא קרבן עולה ויורד בכל צד וצד משש מחלוקות אלו".

ט, ב – כפרת השעיר הפנימי

השעיר הפנימי (עם עיצומו של יום הכיפורים) מכפר על עוון טומאת מקדש וקדשיו של ישראל במזיד (אדם טמא שנכנס למקדש או אכל קודש במזיד). וכך מבואר במשנה שבועות ב, ב: "ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו, שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפרין". וכ"כ הרמב"ם הל' שגגות יא, ט: "ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו… ואם היה מישראל, דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר, שנאמר (ויקרא טז, טז): וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

עוד למדנו במשנה שבועות ב, א: "יש בה ידיעה בתחילה ואין לה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה עד שיודע לו ויביא עולה ויורד". כפי שמסיימת המשנה, אם לבסוף יוודע לו שחטא, יתחייב בקרבן עולה ויורד. מסביר רש"י שבועות ב, א, 'תולה': "להגין עליו מן הייסורים, שאע"פ שאינו יודע שחטא יש לו לדאוג, שכל השוגגין צריכים כפרה לכשידעו, אלמא קודם ידיעה ענושים הם".

וכ"כ הרמב"ם שגגות יא, ט: "טומאת מקדש וקדשיו שהיה לה ידיעה בתחילה ולא היה לה ידיעה בסוף, שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים תולין, עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד".

ט, ג – שעיר החיצוני (של מוסף) של יום הכיפורים

שעיר החיצוני מכפר (עם יום הכיפורים) על עוון טומאת מקדש וקדשיו כשלא היה לו ידיעה בתחילה אבל יש לו ידיעה בסוף. וכ"כ משנה שבועות ב, א: "אין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר, שנאמר (במדבר כט, יא): מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, על מה שזה מכפר זה מכפר – מה הפנימי אין מכפר אלא עד דבר שיש בה ידיעה, אף החיצון אין מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה".

וכ"כ הרמב"ם שגגות יא, ט: "טומאת מקדש וקדשיו… ושאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים ויום הכפורים מכפרין".

ט, ד – שעיר מוסף של רגלים וראשי חדשים

מוסכם על כל הדעות במשנה שבועות ב, א-ב, ששעיר המוסף של רגלים מכפר על עוון טומאת מקדש וקדשיו שלא היתה לו ידיעה, לא בתחילה ולא בסוף.

לדעת רבי יהודה גם שעיר מוסף של ראשי חדשים מכפר במקרה זה, וכ"כ הרמב"ם שגגות יא, ט: "טומאת מקדש וקדשיו… ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין".

ואילו לדעת רבי שמעון שעיר המוסף של ראשי חודשים מכפר על מצב שהטהור אכל את הטמא (איש טהור שאכל קדשים טמאים בשגגה).

ט, ה – דעות נוספות במשנה בשבועות

ויש עוד שתי דעות במשנה שבועות ב, א-ב: לרבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון, שעיר החיצוני של יוה"כ ושעיר המוסף של הרגלים מכפרים על מצב שאין ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, וכן על מקרה שטהור אכל את הטמא. ¹

ולרבי מאיר שעיר החיצוני של יוה"כ, של הרגלים ושל ראשי חדשים, כולם יחד מכפרים על מצב שלא היתה ידיעה בתחילה אבל יש ידיעה בסוף, על מצב שלא היה ידיעה בתחילה וגם לא בסוף, ועל טהור שאכל את הטמא.

ט, ו – כפרת פר כהן גדול

משנה שבועות ב, ב: "מה בין ישראלים לכהנים ולכהן משוח? אלא שהפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו". כלומר כל האופנים שביארנו אצל ישראל (ידיעה בתחילה אבל לא בסוף; לא היתה ידיעה בתחילה אבל היתה לבסוף; לא היתה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף), הפר של הכהן הגדול מכפר לכהנים. והוא הדין זדון טומאת מקדש וקדשיו.

וכ"כ רש"י שבועות ב, ב, 'אלא שהפר': "אלא שהפר מכפר על הכהנים – כל ששעיר הפנימי מכפר על ישראל, דהיינו תליית יסורין דיש בה ידיעה בתחלה ולא בסוף, וזדון טומאת מקדש וקדשיו, וכן כפרת שעיר החיצון – פרו של כהן הקרב ביוה"כ בפנים, כמו שמפורש באחרי מות, מכפר על הכהנים, כדיליף בגמרא". ולגבי זדון, כ"כ הרמב"ם שגגות יא, ט: "ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר, אם היה המזיד מן הכהנים".

לגבי אם שעירי ראשי חדשים ורגלים מכפרים גם על הכהנים או רק על ישראל, עיין שבועות מהדו' שוטנשטיין ב, ב, 24.

ט, ז – כפרת שעיר המשתלח

שבועות ב, ב, משנה: "על שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין – שעיר המשתלח מכפר". ובגמ' יב, ב – יג, א, רבי זירא מעמיד את את המשנה כדעת רבי, ש"על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכיפורים מכפר חוץ מפורק עול, מגלה פנים בתורה, ומפר ברית בבשר" (עיין הרחבות לפרק ו, ח, א – ט, ב, שביארנו באריכות את מחלוקת רבי וחכמים). והקשו הראשונים שבמשנה נאמר ששעיר המשתלח מכפר על כל העבירות, ואיך משווה הגמ' את המשנה לדעתו של רבי שאמר שעיצומו של יום מכפר!

ביאר הריטב"א (שבועות יג, א, 'רבי') שלרבי עיצומו של יום מכפר עם קרבנותיו כמו שעיר המשתלח: "הא דאית ליה לרבי שיום הכפורים מכפר על שאינם שבים, ואפילו על כריתות ומיתות בית דין, אינו בעיצומו של יום בלבד, אלא עם קרבנותיו, בזמן שבית המקדש קיים, דמתני' דאוקימנא כוותיה בשעיר המשתלח ושאר קרבנות היא". ¹ וכ"כ הרשב"א (שבועות יג, ב): "דעיקר כפרתו של שעיר המשתלח משום תוקפו של יום הכיפורים הוא, ואף הוא מכפר לרבי אף על שאינן שבים".

והר"ן כתב שלדעת רבי עיצומו של יום מכפר או קרבנותיו מכפרים: "ואם תאמר: והיכי מצי לאוקמי מתני' דרבי, והא במתניתין תנן דשעיר המשתלח מכפר על כל אלו, ואילו רבי קאמר דיום הכפורים מכפר!… ויש לומר דרבי יום הכפורים מכפר או שעיר קאמר, ותנא דמתני' נמי הכי סבירא ליה, ותנא דמתני' נקט שעיר ורבי נקט יום הכפורים". ¹ ועיין עוד מנחת חינוך שסד, ל.

ט, ח – כפרת הכהנים בשעיר המשתלח

שבועות ב, ב, משנה: "על שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין – שעיר המשתלח מכפר. אחד ישראלים ואחד כהנים ואחד כהן משוח… רבי שמעון אומר: כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל, כך דם הפר מכפר על הכהנים; כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל, כך וידויו של פר מכפר על הכהנים". כלומר, לרבי יהודה גם הכהנים מתכפרים על שאר עבירות בשעיר המשתלח, ולרבי שמעון כל כפרותיהם של הכהנים הן בפר כהן גדול.

הרמב"ם בהל' שגגות יא, ט, מחלק בין כהנים לישראלים רק לענין טומאת מקדש וקדשיו, משמע שלשאר עבירות שעיר המשתלח מכפר גם לכהנים. וכך משמע בהל' תשובה א, ב, שהרמב"ם לא חילק בין כהנים לישראלים. וכ"כ הריטב"א שבועות יד, א, שהלכה כרבי יהודה, וכ"כ מאירי חיבור התשובה מאמר א, פרק ב.

לעומת זאת, הרדב"ז (ח"ד אלף קח) כתב כרבי שמעון, שהכהנים לא היו מתכפרים בשעיר המשתלח, וכ"כ פרי חדש (מים חיים).

ט, ט – גם בזמן בית המקדש צריך שביתה, עינוי ותשובה

כתב הספורנו (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר – והטעם שתצטרכו עם זה גם לשביתה וענוי הוא, כי אמנם הכהן בעבודתו יכפר בלבד, וענין הכפור הוא הקטנת החטא והכנתו לקבל סליחה. לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ – אבל השגת הטהרה והסליחה הגמורה תהיה לפני ה' בלבד, וזה בוידוי ותשובה, שהוא לבדו ידע אמתתם ובשביל כך".