ג – קיום התורה והחינוך

א – תפקיד הלויים והכהנים

כדי לקיים את התורה בישראל, קידש ה’ את כל בני שבט לוי, ובראשם את הכהנים בני אהרן, וייעד אותם ללמד תורה לכל ישראל, שנאמר (דברים לג, י): “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל”. וכן ישמשו בתפקידי רבנות ומשפט, שנאמר (דברים יז, ח-ט): “כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ… וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט”. וכן אמר הנביא מלאכי (ב, ד-ז): “וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה’ צְ-בָאוֹת. בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם… תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ…”

בנוסף לכך, היתה תורנות בין משפחות הכהנים והלויים לעבודת בית המקדש, כשבועיים בשנה בנוסף לשלושת הרגלים. עבודת המקדש והקרבנות היתה מוטלת על הכהנים, והלויים סייעו להם בשני תפקידים: א) שמירה על שערי המקדש. ב) ליווי הקרבת קרבנות הציבור בשירה וזמרה (עי’ פנה”ל כשרות ז, ז). תפקיד נוסף חשוב היה ללויים, להיות שוטרים (כמבואר להלן יב, ב). בנוסף לכך, היה לכהנים וללויים תפקיד נכבד בעידוד ובסיוע ללוחמי ישראל בעת מלחמתם (להלן יב, ב).

כדי שהכהנים והלויים יהיו פרושׂים בכל הארץ ופנויים לעבודתם הרוחנית, ללמוד תורה וללמדה, ולהורות הלכה לשואלים, קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא כל שבט ושבט יקצה להם ערים בנחלתו. שנאמר (במדבר לה, א-ח): “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה… צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם… מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ, אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם”. וכן עשו בני ישראל בימי יהושע, שנאמר (יהושע כא, ג): “וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם מִנַּחֲלָתָם אֶל פִּי ה’ אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן…”, כלומר הכהנים והלויים קבלו מקומות לגור בכל רחבי הארץ, אבל לא היו להם אדמות לגדל את מזונם, אלא ניזונו מהתרומות והמעשרות שקיבלו מבני ישראל. שנאמר (דברים יח, א-ב): “לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל, אִשֵּׁי ה’ וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, ה’ הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ” (פנה”ל כשרות ז, ג).

על ידי התרומות קבלו הכהנים כשלושה אחוזים מהיבול החקלאי, ועל ידי המעשר הראשון קבלו הלויים כתשעה אחוזים מהיבול החקלאי. גם מהבהמות נצטוו ישראל לתת מתנות לכהנים, כל בכור זכר, וכן את הזרוע, הלחיים והקיבה מכל בהמה שנשחטה, ואת ראשית גז הצאן. כך יצא שממאכלי הצומח הפרישו שנים עשר אחוז לכהנים וללויים, ומהבשר הפרישו כחמישה עשר אחוז לכהנים.[1]

כיוון שמגמת התרומות והמעשרות, לסייע לכהנים וללויים בתפקידם הרוחני, מצווה לתת אותם לכהנים ולויים תלמידי חכמים, שלומדים ומלמדים תורה. וכפי שהורה המלך חזקיהו (דברי הימים ב’ לא, ד): “וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'” (פנה”ל כשרות ז, ג).


[1]. עי’ פנה”ל כשרות ז, א, בעניין ארבעה מרכיבי תרומות ומעשרות. הבדל משמעותי ישנו בין הכהנים ללויים, שהתרומות קדושות ואסור לאוכלן בטומאה, ואילו המעשר ללוי הוא חולין ומותר לאוכלו בטומאה. נמצא שסדר התנהלות החיים שלהם היה שונה, שהכהנים עם בני משפחותיהם היו צריכים להקפיד בכל עת שלא להיטמא. ואילו הלויים כמו שאר ישראל היו מקפידים להיטהר רק לקראת עלייתם לבית המקדש, אבל בשאר הזמן לא הוצרכו להיזהר מטומאה. הרי שהכהנים נצרכו לנהוג בפרישות יתירה, ותפקידם היה להמשיך את קדושת המקדש לכל רחבי הארץ, ומתוך אווירה שכזו ללמד תורה לישראל. ואילו הלויים באו במגע קרוב יותר לישראל, ומן הסתם עסקו יותר בהוראת ילדים וחינוכם. כיוון שהלויים לא הוצרכו להיזהר מטומאה, יכלו בשעת הצורך לעבוד בעבודות נוספות. לעומתם הכהנים קיבלו מתנות רבות, חלקן בעת שעבדו בבית המקדש, ועל ידי כך יכלו להאריך את שהייתם בירושלים. ועוד קבלו ברחבי הארץ מתנות חשובות שלא היתה בהן קדושה, כמו הזרוע, הלחיים והקיבה מכל בהמה שנשחטה, כדי שיוכלו להתקיים גם בעת שהם טמאים (עי’ פנה”ל כשרות ז, ז, 4).

ב – הזכות לבחור למי לתת את המתנות

לכל אדם מישראל היתה שמורה הזכות לבחור לאיזה כהן ולוי ייתן את מתנותיו. זכות זו יצרה קשר אישי בין הישראלים לכהנים וללויים, ודרבנה את הכהנים והלויים להיות מסורים לעבודת הקודש בקרב בני קהילותיהם, כדי שבני הקהילה מצידם ירצו להעניק להם את מתנותיהם. כך יצא שמי שהתאמץ ללמד תורה לילדים ולמבוגרים, ונהנו ממנו עצה ותושיה, זכה שיעדיפו לתת לו את המתנות. ומנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או התעצל ולא לימד תורה, או זלזל באנשי העבודה, או לא רצה לעודד את הבנים שהתגייסו לצבא, קיבל יחס דומה בעת חלוקת המתנות.

אף שכל אדם מישראל יכול היה לבחור למי לתת את מתנותיו, לא היה חשש שכהנים ולויים שהציבור רחש להם אהבה וכבוד על חכמתם ומסירותם יתעשרו מאוד, ואילו חבריהם ירעבו ללחם. שכן המתנות היו דברי מאכל, ולאחר שהכהנים והלויים הנערצים קיבלו את כל צורכם בשפע, לא היה טעם לתת להם עוד מתנות שאין ביכולת משפחתם לאכול. וכבר עדיף היה לבעל הפירות ליצור קשר עם כהנים ולויים אחרים, שפנויים יותר ליצירת קשר רוחני ולימודי עם מי שיבחר לתת להם את מתנותיו. כך נוצר קשר רצוף בין כלל הישראלים לכלל הכהנים והלויים, כאשר הכהנים והלויים המסורים זכו להעדפה וקבלו ראשונים את כל צרכם בשפע ואלו שפחות הסבירו פנים, ולא התאמצו ללמד יפה את התלמידים, קיבלו פחות מתנות. וכשהגיעו שנים קשות שהיבול היה מועט, ולא היה במתנות כדי להחזיק את כל הכהנים והלויים, אלה שלא שרתו כראוי את בני קהילותיהם סבלו מחסור (פנה”ל כשרות ז, ד).

הנוהג המקובל היה שהכהנים והלויים שהיו קשורים אל בעל הפירות היו מגיעים למקום איסוף הפירות בשדות כדי לקבל את מתנותיהם, מפני שחובת בעל הפירות – להפריש תרומות ומעשרות ולא להובילם לביתם של הכהן והלוי. על ידי כך הכירו הכהנים והלויים את מלאכתם של ישראל, ויכלו לכבדם ולעודדם ולחנך את ילדיהם באופן מתאים ומדויק. מסתבר שכאשר בעל השדה רצה לתת את מתנותיו לכהן או לוי זקן שהיה גדול בתורה, היה מתנדב להביאן לביתו (פנה”ל כשרות ז, ד).

ג – בכורים, לויים וכהנים וישראלים

כיוון שהתורה ניתנה לכל ישראל, מתחילה תפקידי הכהנים והלויים היו צריכים להיות נתונים לבכורי המשפחות בכל שבטי ישראל, כדי שבכל משפחה יהיו הבכורים מוקדשים לעיסוק בתורה ובחינוך ובעבודת המקדש, וכל העם על כל שבטיו יהיה קשור לתורה ולעבודת הקודש. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל, ירדו ממדרגתם, ובמקומם נבחר ונתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא. אפשר ללמוד מכאן, שרעיון הבכורה גבוה מדי עבורנו, ולכן במקום שהבכורים-הכהנים ישפיעו על כלל הציבור, חיי החול של הציבור הרחב השפיעו עליהם וביטלו את ייחודם הרוחני, ולכן הבכורים לא מנעו את העם מלחטוא בחטא העגל. לפיכך, נוצר צורך להקדיש שבט שלם שכל בניו יחזקו איש את רעהו, כנגד רוחות הזמן והפיתויים השונים, כדי שיוכלו למלא את שליחותם המקודשת להנחיל תורה לישראל ולרומם את העם בדרך הקודש. כיוון שמשה רבנו היה משבט לוי, וכל בני שבטו עמדו עמו בפרץ כנגד החוטאים בחטא העגל, נבחר שבט לוי לתפקיד שמירת משמרת הקודש והתורה בישראל. כפי שנאמר לאחר חטא העגל: “בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה’ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ לַעֲמֹד לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (דברים י, ח).

בנוסף לכך ששבט לוי נקבע כאחראי על לימוד התורה והוראתה בישראל, כל אדם מישראל שחפץ בכך, היה רשאי להקדיש את חייו לתורה, ללמוד וללמד (רמב”ם שמיטה ויובל יג, יג). אולם לימוד זה היה צריך להיעשות בהתנדבות, שכן התרומות והמעשרות נועדו רק לבני שבט לוי שלא קבלו נחלה בארץ. לפיכך, הישראלים שחפצו להתגדל בתורה מעבר למקובל, הוצרכו לצמצם את עבודתם בשדותיהם ולהסתפק במועט כדי להתפנות ללימוד התורה. פעמים שבני משפחותיהם סייעו להם בפרנסתם, כזבולון ויששכר. מן הסתם אלה שבחרו בכך היו מצוינים בכישרון, שקידה ומידות טובות, וממילא זכו להגיע לרמות גבוהות בידיעת התורה, מעבר לממוצע של בני שבט לוי. כך יצא שרבים מהם שימשו כחברים בבתי הדין ובסנהדרין.

אולם כאמור, האחריות הכוללת לקיום התורה בישראל, הוטלה על בני שבט לוי שהתקיימו על ידי התרומות והמעשרות, והם היו אחראים על חינוך הילדים הקטנים והגדולים, על קביעות עיתים לשיעורים עם מבוגרים, השכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, מתן סעד נפשי לנזקקים ושיקום רוצחים ופושעים. על גבי הבסיס המוצק הזה, הישראלים שהקדישו את עצמם לתורה, הוסיפו נדבך חשוב להגדלת התורה והאדרתה, בפסיקה וחינוך והעשרת חיי החברה בכל התחומים שבהם עסקו בני שבט לוי.[2]


[2]. ערי הלויים שימשו כערי מקלט עבור רוצחים בשגגה. כלומר, אדם שגרם למותו של חבירו, היה צריך לברוח במהירות אל אחת מערי המקלט של הלויים, כדי שגואלי הדם – קרובי הנרצח, לא יוכלו להשיגו ולהורגו. אם התברר שהוא רצח בשגגה, היה עליו לשהות בעיר המקלט עד מותו של הכהן הגדול. משך גלותו בעיר המקלט נועד לכפר על עוונו ולתקן את אופיו על ידי חינוכו בקרב הלויים. במשך הזמן הרוצח בשגגה היה מתחרט על חוסר זהירותו ומתקן את דרכיו (פנה”ל ליקוטים-ב ח, ו).

ד – מעשר כספים לאחר המעבר לפרנסות נוספות

בימי בית המקדש השני מצבו של עם ישראל השתנה. רוב ישראל לא עלו לארץ, וכיוון שהיו כפופים למלכות פרס, לא היה בידם כוח לשוב לחלק את הארץ לכל ישראל לשבטיהם, וממילא נחלש תוקפה של מצוות הפרשת תרומות ומעשרות ונעשתה מדברי חכמים בלבד. כיוון שלא חלקו את הארץ לכל ישראל לשבטיהם, גם לא ייחדו ערים ללויים בכל גבול ישראל, והלויים והכהנים לא יכלו למלא את תפקידם באופן הראוי.

במשך הזמן, גם הפרנסות שמהם התפרנסו ישראל השתנו. בימי בית המקדש הראשון, למעלה מתשעים אחוז מהתוצרת הלאומית היתה מחקלאות וממקנה, וממילא התרומות והמעשרות יכלו לקיים את אנשי התורה והחינוך בישראל, כמו גם את העניים, שניזונו ממתנות עניים, כגון פאה, לקט ושכחה, מיבול השדה, ומעשר ללוי בשנים מסוימות. אולם במשך הזמן פרנסתם של ישראל התרחבה לתעשייה ולמסחר ולתחומים נוספים, והתרומות והמעשרות ומתנות העניים מיבול השדות – כבר לא הספיקו לפרנסת מלמדי התורה והעניים.

כתחליף לתרומות ולמעשרות שניתנו מיבול השדה, שעל ידם עם ישראל החזיק את הכהנים והלויים מלמדי התורה ואת העניים, קבעו חכמים שגם מרווחי שאר הפרנסות, יפריש כל אדם מישראל מעשר כדי להחזיק את לומדי התורה ומלמדיה ועבור עניים. למדו זאת ממה שנאמר (דברים יד, כב): “עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר”, כלומר עַשֵּׂר מיבול השדה, תְּעַשֵּׂר מכל שאר הרווחים. עוד דרשו (תענית ט, א): “עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר – עשר בשביל שתתעשר”. ואף שככלל אסור לנסות את ה’, שנאמר (דברים ו, טז): “לֹא תְנַסּוּ אֶת ה’ אֱלוֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה”, אולם בדבר זה, שאדם יפריש מעשר ויהיה על ידי כך עשיר אפשר לנסות את ה’, שנאמר (מלאכי ג, י): “הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה’ צְבָ-אוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי”.

עוד אמרו, שהמפריש ‘מעשר’ מקיים את המצווה במידה בינונית, אבל הרוצה לקיים את המצווה במידה טובה, צריך להפריש ‘חומש’ מרווחיו (שו”ע יו”ד רמט, א). וזאת משום שתקנת מעשר כספים נועדה להחליף את חיוב תרומות ומעשרות והמתנות שנתנו לכהנים מן הבהמות, ושאר המתנות שנתנו לעניים. וכשמחשבים את כולם יחד, הרי שהם עולים לסך של בין מעשר לחומש.[3]


[3]. מה שנתנו לכהנים וללויים בתרומות ומעשר ראשון הוא כ-12%. ומה שנתנו לעניים, מכל סוגי המתנות, הגיע לסך של כ-6%, מעשר עני שהפרישו בשנה השלישית והשישית למחזור שבע השנים, הוסיף בממוצע כ-3% לשנה. והמתנות עניים עלו בהערכה זהירה לסך של כ-3-4%, אמנם כיוון שהעניים טרחו באיסופם, מחירם לבעלי השדות היה כאחוז אחד בלבד (ע’ פנה”ל כשרות ו, ב),

יש סוברים שחיוב מעשר כספים מהתורה (כך משמע מתוס’ תענית ט, א), ולדעת רבים מהפוסקים ‘מעשר כספים’ מדברי חכמים (ט”ז יו”ד שלא, לב), ויש סוברים שהחיוב מחמת מנהג (ב”ח שם). אמנם מוסכם שנתינת המעשר או החומש היא מצווה מהתורה, המחלוקת נוגעת לגבי תוקף קביעת מסגרת המצווה במעשר ובחומש, כמבואר בפנה”ל ליקוטים ב’ ו, ז.

ה – תכליתו של מעשר כספים

מכיוון שמצוות ‘מעשר כספים’ מהווה המשך למצוות תרומות ומעשרות, מגמתה הראשונה היא להחזיק את מלמדי התורה בישראל. וכפי שאמרו חכמים: “עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל (דברים יד, כב), אמר רבי אבא בר כהנא: רמז לסוחרים ולמפרשי ימים (העובדים בהובלת סחורות באוניות) שיהיו מוציאים אחד מעשרה לעמלי תורה” (פסיקת דרב כהנא פיסקא י, י; תנחומא ראה יז). וכן מסופר בתלמוד הירושלמי על רבי יונה שהיה נותן את מעשרותיו לרבי אחא בר עולא משום שהיה עוסק בתורה, וסמך הנהגתו על הפסוק (דבה”י ב’ לא, ד): “וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'” (ירושלמי מעשר שני ה, ג).

מגמה נוספת חשובה ל’מעשר כספים’ ולחומש, להחזיק עניים, וכיוון שלעיתים צרכי העניים מרובים, אמרו “המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות” (כתובות נ, א). כאשר יש צורך לתרום גם לעניים דחוקים וגם ללומדי תורה, יש להקדים את העניים, כי לומדי התורה יכולים לצאת ולהתפרנס (ש”ך יו”ד רנא, טז; אהבת חסד ב, יט).

כלומר ההלכה היא שבמצב רגיל, רוב המעשר צריך להיות מופנה להחזקת לומדי תורה, שלומדים על מנת ללמד ולהדריך את העם בדרכי התורה והמצוות, המוסר ודרך ארץ. אולם בתקופות שישנם עניים רבים שנזקקים ללחם וללבוש, צריך להקדיש את רוב מעשר הכספים לצרכי העניים, ואזי הוא תחליף למצוות לקט, שכחה, פאה, מעשר עני וצדקה.

אפשר לומר שבמצב המתוקן, המעשר משמש כ’רפואה מונעת’, שנועדה להרחיב את שורות מלמדי התורה, כדי שעל ידי לימוד התורה והדרכתה, ערך העבודה וערך התכנון הכלכלי הנכון יהיו נחלת הכל. הנערים ילמדו מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו, האנשים יעבדו ביושר, בחריצות ובמקצועיות, וממילא תרבה הברכה ולא יהיו עניים רבים ומעט צדקות יספיקו להם. אולם כאשר ה’רפואה המונעת’ לא הצליחה, כלומר, לומדי התורה לא מצליחים לחנך כראוי את הציבור לעבוד בחריצות ולפתח את הכלכלה, רוב המעשר צריך להיות מוקדש ל’חולים’ עצמם, היינו לעניים, לחולים ולשאר נזקקים.

ו – פרנסת תלמידי חכמים

מאז שהכהנים והלויים אינם מתקיימים על ידי התרומות והמעשרות ומתנות הכהונה, חזרה ועלתה השאלה, כיצד ימשיך עם ישראל להחזיק ולקיים בתוכו את לימוד התורה, והאם ראוי שלשם כך הציבור ידאג לפרנסתם של לומדי התורה. כלומר, ברור שהורים צריכים לשלם למורים שמלמדים את ילדיהם תורה במשך רוב היום, שאם לא ישלמו להם יצטרכו ללכת לעבודתם, והרי התשלום להם הוא ‘דמי בטלה’. כמו כן ברור שקהילה שרוצה למנות רב שיהיה פנוי רוב היום לדון בסכסוכים שבין איש לרעהו, צריכה לשלם לו שכר, כדי שיוכל להתפנות לכך מעבודתו. וכפי שהיה מקובל בימי חכמים, ששלמו מקופת הציבור שכר לדיינים (כתובות קה, א). כאשר היה מדובר על תפקיד מנהיגותי, כלפי פנים בהנהגת הקהילה היהודית וכלפי חוץ במשא ומתן עם שלטונות הגויים, היו צריכים שהמנהיג יהיה עשיר ונכבד, ולכן אם לא היו לו נכסים משלו, הקהילה העשירה אותו, מפני שכבוד הציבור ושלומו, שמנהיג הקהילה יהיה עשיר ומכובד, ולא יהיה תלוי בציבור, ועל ידי כך דבריו יהיו נשמעים ויוכל לאחד את הקהילה ולהנהיגה.[4]

השאלה האם נכון לפרנס לומדי תורה שאינם מקדישים את רוב יומם לטובת הציבור, ללמד לתלמידים ולפסוק הלכה, אלא לומדים לעצמם כדי להגיע לרמה גבוהה יותר בתורה לתועלת כלל ישראל. כפי הנראה בתנאי הגלות, התרומות שהגיעו ביוזמה חופשית מ’מעשר כספים’ הופנו בעיקר להחזקת עניים, ולא הספיקו להחזקת לומדי תורה, וממילא נוצר וויכוח בקהילות, האם לדרוש מהציבור לתרום עבור כך.

כדי להבין את הבעיה צריך להקדים יסוד חשוב: לימוד התורה צריך להיות לשמה, היינו כדי לדעת את דבר ה’, ולא כדי לקבל כסף או כל טובת הנאה אחרת. וכל הלומד תורה כדי להתפרנס הרי הוא עושה את התורה כקרדום לחפור בו, מועל בקדושתה ונוטל חייו מן העולם (אבות ד, ה, פירוש הרמב”ם והברטנורא).

לכן מלכתחילה רצוי שלא תהיה זיקה בין לימוד תורה לבין תשלום שכר גשמי, וכל לומד תורה יתפרנס מעמל כפיו. עוד אמרו חכמים, שכל תלמיד חכם שנהנה מיגיע כפיו – אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, ומעלתו יתירה על מעלת ירא שמיים שאינו מתפרנס מיגיע כפיו (ברכות ח, א). וכן עשו רבים מגדולי ישראל, שהואיל ולא שימשו בתפקידי הנהגה או שיפוט, וגם לא הוצרכו להקדיש את רוב יומם ללמד תלמידים, היו מתפרנסים ממלאכתם. לדוגמא: הלל הזקן, לפני שנתמנה לנשיא היה חוטב עצים, ושמעון הפקולי היה עושה צמר גפן, ורבי יוחנן הסנדלר היה מתפרנס מתפירת סנדלים. רבי מאיר היה סופר סת”ם, רב פפא היה שותל עצים וכן רבים (מובא בתשב”ץ קמ”ז). ובאותם הדורות, היה הציבור מסייע לתלמידי חכמים בעבודתם ובמסחרם, ועל ידי כך היו יכולים להתפרנס בזמן קצר, ולפנות את רוב זמנם לתלמוד תורה.

אלא שבמשך הדורות התעוררה בעיה קשה, ירדו הדורות ונתמעטו הרבנים שהיו מסוגלים מצד אחד להקיף את כל התורה בבקיאות ובעיון, ומאידך להתפרנס מיגיע כפיהם. בזמן התנאים והאמוראים הדגש המרכזי היה על ההבנה המעמיקה, שכן כמות המשניות והברייתות והמימרות שהיו צריכים ללמוד היתה מעטה יחסית, ועיקר הלימוד התרכז בשינון ובניתוח המעמיק של יסודות ההלכה. ומאידך, כפי הנראה מלאכת הפרנסה לא הפריעה לתנאים ולאמוראים להמשיך ולהעמיק במחשבתם תוך כדי עבודתם. אבל במשך השנים התרבו הדעות והפירושים, חומר הלימוד התרחב לאין שיעור, וכדי להגיע לדרגה של תלמיד חכם המקיף את כל התורה, היה הכרח להקדיש את כל שעות היום ללימוד דברי התלמוד, הגאונים והראשונים, לחזור עליהם ולשננם. ועל כן הוסכם שכדי שיהיו בישראל רבנים ברמה הראויה, הציבור צריך לפרנס אותם גם כאשר אינם נצרכים להקדיש את רוב יומם לצרכי הציבור, כדי שיוכלו לחזור על תלמודם ולהתעמק בו. עד שבסוף תקופת הראשונים כבר אמרו, שמי שיכול לגדול בתורה ולהתפרנס מעמל כפיו, זוהי מידת חסידות ומתת אלוהים, אך אין זו מידת כל אדם. ולכן בשעת הצורך, הציבור צריך לפרנס תלמידי חכמים, כדי שלא תתבטל התורה מישראל (תשב”ץ, והביאוהו הב”י והרמ”א יו”ד רמו, כא).

ואף שהרמב”ם יצא בחריפות כנגד רבנים לומדי תורה המקבלים פרנסתם מהציבור (הל’ ת”ת ג, י, כמובא בהלכה הבאה). למעשה, אין איסור בכך שהרבנים מקבלים את פרנסתם מן הציבור, שכן מה שהציבור נותן לרבנים הוא שכר בטלה, כלומר, שכר עבור זה שהם מתפנים ממלאכתם ומלמדים תורה בישראל. שאם לא היו משלמים להם שכר, היו צריכים לעבוד בעבודה אחרת ולא היתה בידם אפשרות ללמד תורה. ואף שחלק משמעותי מהזמן הם לומדים בעצמם, גם לימוד זה לתועלת הציבור, שעל ידו יוכלו לשמור על רמתם התורנית, ומתוך כך יוכלו ללמד תורה ולפסוק הלכות. שכן בימיהם, כבר לא ניתן היה להגיע לרמת הידיעות הנדרשת לתלמיד חכם בלא להקדיש לכך את כל היום. לפיכך, הציבור מבקש מאותם המסוגלים לשמש ברבנות, לפנות את כל זמנם כדי ללמוד וללמד, ועבור כך משלמים להם שכר בטלה.

יתר על כן, הורו גדולי האחרונים, שגם רבנים שרוצים להדר ולהתפרנס מיגיע כפיהם ולא מהציבור, אם הם מרביצי תורה וראשי ישיבות, עוון הוא בידם אם לא יקבלו פרנסתם מן הציבור. מפני שאם יפנו מקצת משעותיהם לצורך פרנסה, נמצא העולם חסר מתורתם, ולימוד התלמידים ייפגע (ש”ך יו”ד רמו, כ, בשם מהרש”ל והב”ח).


[4]. כפי שלמדנו (סוטה מ, א), שרבי אבהו השתדל שימנו את רבי אבא דמן עכו לראש, כדי שיתעשר. וכן למדנו שרבן גמליאל מינה את רבי אלעזר חסמא ורבי אלעזר בן גדגדה לתפקידים מנהיגותיים, כדי שיפרנסום הציבור ולא יהיו עניים מרודים (הוריות י, א). וכן מסופר על רבי אמי שהתעשר מהציבור, מפני שתלמידי החכמים המנהיגים את הציבור צריכים להיות עשירים ומכובדים, כמבואר בחולין קלד, ב.

ז – מלגות לאברכים לומדי תורה

עדיין נותרה שאלה גדולה, מה יחס ההלכה לגבי הבחורים והאברכים הלומדים בישיבות, האם ראוי שיתפרנסו מעמל כפיהם וילמדו תורה, או שראוי יותר שהציבור יתרום כספים לקיום הישיבות והכוללים?

הרמב”ם יצא בחריפות רבה כנגד לומדי התורה שמתפרנסים מכספי ציבור, משתי סיבות: א’ אין לעשות את התורה כקרדום המשמש לפרנסה, ב’ יש בזה חילול השם. וכך כתב בהלכות תלמוד תורה (ג, י): “כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות”.

למרות שהרמב”ם הוא עמוד ההוראה, וכך נהגו ישראל בזמן התנאים והאמוראים, שלומדי התורה, ואף תלמידי החכמים, היו עוסקים במלאכתם ומתפרנסים בכוחות עצמם, והציבור היה מסייע להם במלאכתם ובמסחרם, אבל לא היה משלם להם את כל מזונם. למעשה ההוראה שמותר לתלמידי הישיבות והכוללים הלומדים כדי לשמש בתפקידי רבנות, הוראה וחינוך, להתפרנס מכספי הציבור. משום שהדורות התמעטו, ובנוסף לכך חומר הלימוד התרבה מאוד, וכיום אי אפשר להצמיח תלמידי חכמים בעלי רמה סבירה בלא שישקיעו את עיקר יומם בלימוד התורה. ואם הציבור לא יממן את לימודיהם של בחורי הישיבות, לא יתפתחו תלמידי חכמים שיוכלו ללמד ולהורות בדור הבא. לכן, למרות שמעיקר הדין היה ראוי שתלמידי הישיבות יתפרנסו מעמל כפיהם, במשך הדורות נוצר הכרח לפרנס את לומדי התורה, כדי שהתורה תתקיים בישראל. וזה רצונו של הציבור שיצמחו מקרבו תלמידי חכמים שיהיו מסוגלים ללמד תורה ולהורות הוראות, וכיוון שלא ניתן להגיע לכך בלא שהתלמידים יקדישו את כל יומם ללימוד התורה, תורמים כספים לאחזקת הישיבות והכוללים שמגדלים בהם תלמידי חכמים ומורים. וכן כתבו התשב”ץ (ח”א קמב – קמח), ורבי יוסף קארו (כסף משנה על הרמב”ם שם), והמהרש”ל והש”ך (יו”ד רמו, כ), ורבי חיים בן עטר (ראשון לציון רמו, כא).

חשוב להדגיש, מדברי הפוסקים שנזכרו, אין היתר כללי לכל תלמידי הישיבות ללמוד תורה ולהתפרנס מקופת הציבור. משום שכל ההיתר הוא אך ורק כדי להצמיח תלמידי חכמים ומורים, אבל מי שאינו עתיד להיות רב או מורה, צריך להתפרנס מעמל כפיו ולא מלימוד התורה.

אמנם בדורנו התעוררה בעיה נוספת, רבים מבני הנוער אינם מגיעים לרמה תורנית שתספיק כדי להדריך את חייהם לאורה של תורה, וכיוון שצריך שכל יהודי ויהודי יחיה חיי תורה ואמונה, ישנו צורך שהבחורים ילמדו שנים אחדות בישיבה, ורק לאחר מכן יצאו לחיי המעשה. וכן ישנם בעלי תשובה המעוניינים לרכוש ידע בסיסי בתורה, ולשם כך עליהם להשקיע כשנה או כשנתיים בלימוד התורה. וגם להם עוד אפשר להתיר לקבל מלגה למשך זמן זה, כדי שילמדו את יסודות האמונה וההלכה.

אבל לאחר שהבחור או בעל התשובה קיבלו את הבסיס הנדרש, אסור להם להתפרנס מלימוד תורה, כדברי הרמב”ם והסכמת הפוסקים. ועליהם ללמוד מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו, ויקבעו עיתים לתורה. שכן מעבר לקניית הבסיס לשמירת התורה והמצוות, רק מי שמתאים להיות מורה או רב, רשאי להתפרנס מכספי הציבור או הצדקה, כדי שיוכל למלא את תפקידו כמורה או כרב לטובת הציבור.[5]


[5]. אמנם אם ישנו אדם עשיר החפץ לפרנס תלמידים שישבו וילמדו תורה, כיוון שהיוזמה לכך באה מן העשיר, אין הלומדים נחשבים כמתפרנסים מן הצדקה, ומותר להם לקבל את פרנסתם ממנו וללמוד תורה, למרות שאינם לומדים על מנת ללמד. אמנם אין זה מנהג חסידות, כדברי חכמים (ברכות ח, א), וכפי שכתב הרמב”ם הל’ ת”ת ג, יא: “מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב”. משמע שאם אינו מתפרנס מיגיע כפיו, כל זמן שאינו מתפרנס מן הצדקה ואינו מטיל עצמו על קופת הציבור, אף שאין זה מידת חסידים הראשונים, אין בזה איסור.

ח – מעלת המסייעים לתלמידי חכמים בפרנסתם

מצווה גדולה להחזיק ביד לומדי תורה ולסייע להם בפרנסתם, וזאת בתנאי שמדובר במי שהציבור נצרך לתורתו, כגון שהוא מלמד תורה או לומד על מנת ללמדה.[6] וכל כך גדולה מצווה זו עד שבזכותה אפילו עמי הארצות יקומו לתחייה בתחיית המתים. שכן אותם עמי הארצות שאינם קשורים לתורה הנצחית ואינם מקיימים מצוות בסיסיות, אין להם קשר עם החיים הנצחיים, ואיך יקומו בתחיית המתים? אבל אם הם מפרנסים תלמידי חכמים, הרי שהם קשורים לעולם הנצח, ויקומו לתחייה (כתובות קיא, ב). עוד אמרו: שכרם של המסייעים לתלמידי חכמים בפרנסתם, שבעולם הנשמות יזכו לשבת בישיבה של מעלה (פסחים נג, ב). עוד אמרו במדרש (תנחומא ראה יז): המפריש מעשר מרווחיו ונותנו ללומדי תורה זוכה לעושר.

וכל זה אמרו לגבי מי שמסייע לתלמיד חכם בפרנסתו. אבל מי שלוקח על עצמו לספק את כל מחסורו של תלמיד חכם הגון, מעלתו גדולה יותר, שבזכותו יכול אותו תלמיד חכם ללמוד ללא דאגות פרנסה, ועל כן הוא נעשה שותף ממש בלימוד התורה שלו, עד שאמרו חכמים, ששכרו שווה לשכר לומד התורה.

וכן אמרו חכמים: “מאתיים ראשי סנהדראות העמיד שבט יששכר לישראל, שכולם היו משיבים הלכה לאמיתה של תורה, כהלכה למשה מסיני, וכל אחיהם מסכימים ונוהגים על פיהם. וכל השבח הזה מנין לו ליששכר – משל אחיו זבולון, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, ומביא סחורה באניות ומוכרה, ונותן ליששכר כל צורכו כדי שיעסוק בתורה… לפיכך כשבא משה רבנו לברך את שבטי ישראל, הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר (דברים לג, יח): שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ, ועל זבולון נאמר (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר” (ב”ר עב, ה; צט, ט).

נמצא שהמפרנס תלמיד חכם ודואג לכל מחסורו, נעשה שותף מלא בלימודו, מפני שבזכותו הלימוד מתקיים, ועל כן שכרו גדול כשכר אותו תלמיד חכם. אבל אם לאחר שאותו תלמיד חכם למד יבוא העשיר ויציע לו ממון רב כדי להיות שותף בשכר לימודו, כיוון שהלימוד כבר התקיים ללא עזרתו, אינו יכול יותר להשתתף בו. וכך מסופר על שבנא אחיו של הלל, שכל אותו זמן שהלל למד תורה מתוך עוני מרוד, עשה שבנא עסקים מוצלחים ונעשה עשיר גדול ולא סייע ביד אחיו כלום. לבסוף, לאחר שהלל החכים והתפרסם כגדול בתורה, הציע שבנא להלל, הבה ונעשה שותפות, אני אתן לך חצי ממוני, ואתה תיתן לי חצי משכר לימודך. יצאה בת קול ואמרה: “אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ” (סוטה כא, א).

עוד חשוב לציין, שאף כי אמרו חכמים שאין לאדם לתת לצדקה יותר מחמישית מרווחיו, זהו דווקא בצדקה רגילה. אבל אם לקח על עצמו להיות שותף מלא בלימודו של תלמיד חכם, ולספק את פרנסתו ופרנסת כל משפחתו, מותר לו לתת לשם כך אפילו מחצית מרווחיו (אהבת חסד ח”ב פרק כ’ עפ”י שיטה מקובצת כתובות מט).


[6]. בדורות התנאים והאמוראים, רוב תלמידי החכמים שלימדו תורה לתלמידים, היו עובדים לפרנסתם, והמצווה היתה לסייע להם במלאכתם. ואף נקבעו תקנות לשם כך, למשל להקדים את מסחרו של תלמיד חכם למסחרם של שאר בני אדם, וכן היו מסייעים להם בעבודתם. ואלה שלא יכלו לעבוד, התפרנסו מהציבור, ולמפרנסים אותם היתה זכות גדולה, כמבואר בהלכה זו. כיום, מעלה זו ישנה גם למפרנסים את הלומדים על מנת ללמד, או את אלה שנצרכים ללמוד את יסודות התורה כדי לחיות חיי תורה. אבל מי שאינו בכלל אלה, לכתחילה עדיף שיתפרנס ממלאכתו כמבואר בהערה הקודמת.

ט – תנאי זבולון ויששכר

שתי גישות עיקריות ישנן בדברי רבותינו לשותפות שבין עשיר ותלמיד חכם. יש סוברים שרק אם יעשה העשיר תנאי מפורש עם לומד התורה, שיתחלקו שווה בשווה בשכר הלימוד, אכן יזכה להיות שותף שווה זכויות בשכר לימודו, אבל אם לא יעשה תנאי מפורש, למרות שיש בידו שכר רב על כך שהוא מסייע לתלמיד חכם בלימודו, אינו זוכה להיות שותף מלא בשכר לימודו.

אולם לדעת רב האי גאון, אין כל משמעות לתנאים כאלו. מפני ששכר העולם הבא אינו דבר שאדם יכול לשאת בחיקו ולמוכרו או ליתנו לחברו במתנה. ולכן מעצם זה שהעשיר מפרנס תלמיד חכם ומאפשר לו ללמוד, הוא נעשה שותף בלימודו ושכרו רב מאוד. ואם יעשה תנאי לקבל מחצית משכרו של הלומד, אין התנאי מוסיף כלום, ולהיפך מפחית מהשכר, מפני שבכך הוא מראה שלא לימוד התורה לשמה חשוב בעיניו, אלא העיקר עבורו הוא השכר, ושכרו של העושה לשמה גדול משכרו של העושה שלא לשמה. וכן כתב מהר”ם אלשקר (ק”א). אלא מה היתה מעלתם של בני זבולון? שהסירו מאותם תלמידי חכמים מבני יששכר את עול הפרנסה וקבלו על עצמם לפרנסם, וכיוון שכך, יש להם זכות שווה בכל הלימוד שלהם. אולם מי שנותן תרומות גדולות ללומדי תורה, אבל אינו מקבל על עצמו אחריות מלאה לפרנסתם, אע”פ שזכותו גדולה מאוד, כיוון שאינם יכולים להישען עליו לטווח ארוך, אינו נעשה שותף מלא בתלמודם.

י – דיונים בתנאי זבולון ויששכר

לפי הסוברים שיש משמעות מיוחדת לקביעת ההסכם שבין העשיר לתלמיד חכם, שרק לאחר הסכם מפורש זוכה העשיר במחצית שכרו של אותו תלמיד חכם בעולם הבא, התעוררה שאלה: האם בעקבות זאת נחסר שכרו של התלמיד חכם בעולם הבא? לכאורה, אם העשיר מקבל מחצית משכרו, נשאר לתלמיד חכם רק מחצית.

אכן יש אומרים, שאם אותו תלמיד חכם שמקבל פרנסתו מהעשיר עשה עמו עסק להתחלק בשכר לימודו, שכרו של הלומד נחסר (מהר”ם גלאנטי, הנצי”ב משיב דבר ח”ג יד), ואף על פי כן כתב הנצי”ב, שאם אותו תלמיד חכם אינו רואה לעצמו אפשרות אחרת לקיים את משפחתו, מוטב לו לעשות הסכם כזה עם עשיר מאשר להתפרנס בכוחות עצמו ולמעט בלימודו. וכן כתב רבי חיים מוולוז’ין, שאף ששכרו הרוחני בעולם הבא יפחת, יותר חשוב כבוד שמיים. ולכן אם הדרך היחידה שלו להמשיך בתלמודו הרצוף היא על ידי הסכם עם העשיר שיפרנס אותו וייטול מחצית שכרו, מוטב שימסור את נפשו, ויחסיר משכרו בעולם הבא לטובת העשיר, ובלבד שיתרבה כבוד שמיים על ידי לימודו בתורה (מעשה רב שאילתות נ).

אולם מנגד יש אומרים, שאין שכרו של התלמיד-חכם נפגם כלל, וגם העשיר מקבל שכר שלם. כך דעת רבי חיים בן עטר (או”ח שמות ל, יג), וכך כתב החיד”א. גם רבי פנחס בעל ‘ההפלאה’ כתב בהקדמתו (פתחא זעירא מג), שחלילה לחשוב שעל ידי שהעשיר מחזיק בתלמיד חכם הוא קונה חצי משכרו כדרך שאר משא ומתן, וכי יעלה על הדעת שימכור התלמיד-חכם אפילו שעה אחת מחיי העולם הבא שהיא חשובה יותר מכל חיי העולם הזה? אלא כל אחד משניהם מקבל שכר שלם, משל למי שמדליק נר מנר, שאין הנר הראשון נחסר כלום.

עוד נשאלה שאלה: אם בא עשיר למנהל ישיבה, והסכים לתת לו סכום גדול בתנאי שחצי משכר לימודם של התלמידים בישיבה יהיה שייך לו, האם ראוי שראשי הישיבה יקבלו תנאי זה? והשיבו, שאסור למנהל הישיבה להסכים לעסק כזה בלא להודיע על כך לתלמידים (מנחת יצחק ח, פא). עוד כתבו, שאף שמותר לישיבות לקבל תרומות ממחללי שבת, מכל מקום אין ראוי לתלמיד חכם לעשות עסק של זבולון ויששכר עם עשיר שמחלל שבת (מנחת יצחק ו, ק).

כתב החיד”א בעניין זה, שאם המפרנס העשיר הוא עם הארץ, שכרו בעולם הבא שילמדוהו תורה כדי שיוכל ליהנות מהלימוד שהתקיים בזכותו (ראש דוד דף ס”ב ע”ד).

עוד כתב החיד”א, שנחלקו הראשונים בשאלה, מה יהיה מצבו של מי שפרנס תלמיד חכם, ואותו תלמיד חכם למד שלא לשמה. יש אומרים שכיוון שלא למד כראוי ממילא שכרו מועט, וגם שכר העשיר שהתחלק עמו מועט. ויש אומרים שכיוון שהעשיר התכוון לטוב, שכרו שלם לעולם הבא (ראש דוד פרשת קדושים). לפי זה יוצא שיש צד של מעלה לתמוך בכמה תלמידי חכמים, שבזה ודאי כמה מהם לומדים לשמה ועל ידי כך יזכה בוודאי לשכר. ולעומת זאת יש צד של מעלה לתמוך באחד ולמלא כל מחסורו, שבזה הוא נעשה שותף שלם בלימודו (שם). ונראה שבתרומה גדולה וקבועה לישיבה, שבכוחה להחזיק לומדי תורה, ומנהלי הישיבה יודעים שאפשר לסמוך עליה למשך שנים ארוכות, יש את מכלול המעלות של הסכם זבולון ויששכר.[7]


[7]. נראה שאין הכרח לומר שהאחרונים חולקים על רב האי גאון. אלא הכל מודים שגם אם לא עשו כל עסק ביניהם, העשיר נעשה שותף מלא בשכר לימודו של תלמיד החכם, וכל אחד מהם מקבל שכר שלם עבור הלימוד, כדברי ‘אור החיים’. אבל אם העשיר אינו שלם באמונתו, והוא רוצה להתמקח על ענייני עוה”ב ממש כמו על עסקי עוה”ז, ולכתוב הסכם מפורש של חלוקת שכר שווה עם לומד תורה, כהסכם זבולון ויששכר. כיוון שבחר בדרך זו של מעין מקח וממכר בענייני עוה”ב, גם משמיים דנים בו כפי שרצה, שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. וממילא שכר שניהם מתקטן, וממילא יש מקום לכל הדיונים שנידונו באחרונים. אבל הטוב ביותר הוא, שמי שיכול, יפרנס תלמידי חכמים בלא להתמקח ולהתחשבן בזה, מפני שהעיקר הוא להחזיק לומדי תורה ולא החשבון המפורט של השכר. ושכרו לא יפחת עקב זאת, אלא להיפך מתוך שיכוון לשמה שכרו יגדל, וכל אחד מהם יקבל שכר שלם עבור הלימוד.

בפועל ישנם עשירים שמעדיפים לעשות עסק ממשי ולכתוב על כך שטר, ורק כך הם בטוחים שאכן יקבלו שכר. אך נלענ”ד שראוי ללמדם שמוטב לסייע ללומדי תורה כפי שעשו בני זבולון בשעתו בלא לכתוב שטר, ועל ידי כך יזכו לשכר שלם ללא ספק ופקפוק. ואם בלא השטר יתרמו פחות והרגשת שותפותם בלימוד התורה תפחת – אפשר לערוך עימם שטר הסכם זבולון יששכר, וכפי שהורו ר’ חיים מוולוז’ין והנצי”ב, שאף שעל ידי שטר זה השכר פוחת, מכל מקום עדיף להרבות בכבוד שמיים בתוספת לימוד התורה.

דילוג לתוכן