ו – כבוד ספר תורה ושמות קדושים

א – כבוד ספר תורה

לאחר שסיים משה להורות לישראל את כל תורת ה’, כתב אותה בספר אחד (גיטין ס, א), והורה לכהנים נושאי ארון ברית ה’ לשים את הספר בצד ארון הברית, כעדות נוספת לכריתת הברית עם ה’. שנאמר (דברים לא, כד-כו): “וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה’ לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה’ אֱלֹוהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד”. ואמרו חכמים (דב”ר וילך ט, ט), שמשה כתב גם שנים עשר ספרי תורה נוספים, ומסרם לשנים עשר שבטי ישראל.

מאז ספר התורה הכתוב בדיו על הקלף, הוא העדות הנאמנה למעמד הר סיני ולמתן תורה, ועל כן מצווה לכבד ולהדר את ספר התורה, ולייחד לו מקום מכובד. וכל היושב לפניו צריך לישב בכובד ראש באימה ופחד. לא ירוק אדם כנגד ספר תורה ולא יגלה ערוותו כנגדו (רמב”ם הל’ ס”ת י, י). אמרו חכמים (אבות ד, ו): “כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות”. כבודו של האדם נובע מכך שיש בו ניצוץ אלוקי, וככל שהוא מכבד יותר את התורה, כך אותו ניצוץ בולט יותר בנשמתו והוא נעשה מכובד יותר, וככל שהוא מבזה יותר את התורה, כך אותו ניצוץ אלוקי מתכסה ונעלם, והוא נשאר ריק, חלול ומחולל.

כל הרואה את ספר התורה בשעה שמוליכים אותו חייב לעמוד. ולמדו זאת חז”ל מקל וחומר, שאם לפני תלמידי חכמים ישנה מצווה מן התורה לעמוד, שנאמר (ויקרא יט, לב): “וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן”, כל שכן שלפני התורה עצמה צריך לעמוד (קידושין לג, ב).

גם אדם שעוסק בתורה, אם רואה שמוליכים את ספר התורה, חייב לקום (פ”ת יו”ד רפב, ג). ואף אם הוא אינו רואה שמוליכים את הספר אלא שומע את קול הפעמונים שעל ספר התורה, ומבין שמוליכים אותו, חייב לעמוד (ב”י שם בשם הרב מנוח).

כל זה בתנאי שספר התורה נמצא באותה רשות, כגון שהוא בבית הכנסת ומוליכים את ספר התורה מן הארון לבימה, שכל הנמצא בבית הכנסת חייב לעמוד. וכן היושב בחוץ ורואה שמוליכים את ספר התורה בחוץ, אפילו שספר התורה רחוק ממנו, עליו לעמוד, ורק אם ספר התורה רחוק ממנו כמאה ושלושים מטר, אינו חייב לעמוד, הואיל ובמרחק כזה אינו ניכר שהוא עומד לכבודו (עפ”י ש”ך יו”ד רמד, ח, שכתב בשם הסמ”ק לעניין קימה לפני רב מובהק, שכמלא עיניו הוא רס”ו אמה).

אבל מי שיושב מחוץ לבית הכנסת, אף שהוא רואה דרך החלון או הפתח שמוליכים את ספר התורה, כיוון שהוא נמצא ברשות אחרת, אינו צריך לעמוד. וכן לאחר שהניחו את ספר התורה על הבימה או בעת שהמגביה יושב על הכסא כשספר התורה עליו, אין הקהל צריך לעמוד, מפני שהספר נמצא במקום המיועד לו באותו הזמן (מ”ב קמו, יז).[1]

כאשר פותחים את ארון הקודש בעת אמירת תפילות מיוחדות, מצד הדין אין חובה לעמוד, מפני שספר התורה נמצא בתוך הארון שהוא מקומו, והוא גם ברשות אחרת. ואף על פי כן, נהגו להדר במצוות כבוד התורה ולעמוד, שכן דרכו של הארון להיות סגור, וכשהוא פתוח ראוי לכבד את התורה שנגלית לציבור (ט”ז יו”ד רמב, יג). אבל מי שחלש וקשה לו לעמוד, רשאי לשבת, ורק בשעה שיוליכו את ספר התורה מן ההיכל לבימה ומן הבימה להיכל – יתאמץ לעמוד (פנה”ל ימים נוראים ב, יב, 6).


[1]. לכאורה לפי זה אסור לשבת בבית הכנסת בעת ההקפות בשמחת תורה. אלא שאז יצא שדווקא הזקנים, שמצד מעלתם קשורים יותר לשמחת התורה, יצטרכו לצאת מבית הכנסת בעת ההקפות. ובהליכות שלמה מועדים יב, ט, לימד זכות על רבים שיושבים בעת ההקפות, שהואיל והמנהג לרקוד עם ספרי התורה, כל בית הכנסת נחשב למקומם. ואולי שורות הרוקדים מהוות מחיצה. אבל בסיבוב הראשון שבכל הקפה יש לקום. ויש שלימדו זכות מדין תלמיד חכם, שלדעת התוס’ והרמ”א יו”ד רמב, טז, די לקום לפניו שחרית וערבית, ולא בכל עת שהוא עובר (בצל החכמה ה, קלט). ואם הרוקדים צפופים ואין ביניהם ג’ טפחים, הרי שהם מחיצה בין הס”ת לבין היושב (פרי אליהו ג, כד). עיין פניני הלכה סוכות ז, 3.

ב – האיסור להפנות את הגב לספר התורה

דרך כבוד שלא להפנות את הגב כלפי הקודש. וכך היה עושה הכהן הגדול בעת שהיה יוצא מקודש הקודשים, שלא היה מפנה את גבו ויוצא, אלא יוצא כשפניו אל הקודש. וכן הכהנים והלויים, בעת שהיו נפטרים לביתם, היו הולכים ופניהם אל הקודש. גם תלמיד הנפטר מרבו המובהק, לא יפנה לו את גבו וילך, אלא ייפטר ממנו כשפניו כלפי רבו (יומא נג, א). ואם כלפי הרב אסור להפנות את הגב, קל וחומר שאין להפנות את הגב לספר התורה.

הפנים הם עיקר האדם, בפנים נמצאים החושים שעל ידם האדם מתקשר אל מה שסובב אותו, העיניים רואות, האוזניים המכוונות קדימה שומעות, האף מריח והפה מדבר. כאשר אדם מסובב גבו אל דבר מה, סימן שהוא מתעלם ממנו. וכיוון שהקודש צריך להיות תמיד בראש מעיינינו, לפיכך אסור להפנות את הגב לספר התורה בשעה שעומדים לפניו או בשעה שמוליכים אותו ממקום למקום.

אם ספר התורה מונח על מקום גבוה מעשרה טפחים או בתוך ארון, כיוון שהוא נמצא ברשות אחרת, אין איסור להפנות את הגב כלפיו. ולכן מותר לרב שדורש לפני הקהל לעמוד כשגבו לארון הקודש, שהואיל וספרי התורה שבו מונחים שם על מקום גבוה מעשרה טפחים, ובנוסף לכך הארון סגור והוא רשות בפני עצמה, אין בזה פגיעה בכבוד התורה. וזו הסיבה שמותר למי שהולך בבית הכנסת, ללכת מכיוון ארון הקודש אל הפתח אף שגבו כלפי ארון הקודש.

אבל באופן קבוע, למרות שארון הקודש סגור והספרים שבו מונחים על מקום גבוה עשרה טפחים, אין לקבוע מקומות ישיבה שאחוריהם כלפי ארון הקודש. וכן נוהגים בכל בתי הכנסת, שמקומות הישיבה שבין הבימה לארון הקודש מכוונים כשאחוריהם לבימה ופניהם לארון הקודש, שהואיל והספרים מונחים באופן קבוע בארון הקודש, אין לסדר את הכסאות כשגביהם כלפיו. ובעת קריאת התורה וההפטרה מותר ליושבים שם לשבת במקומם אף שגבם כלפי הספר, מפני שבאותה שעה הספר מונח במקומו הראוי לו בכבוד על הבימה, ורק לשעה קלה יוצא שגבם כלפי הספר.[2]


[2]. בשו”ע יו”ד רפב, א, מבואר שאם הספר מונח על מקום גבוה עשרה טפחים, אין איסור להפנות את הגב כלפיו. ואף שבחוות יאיר קפ”ד כתב שהספר צריך להיות י’ טפחים מעל ראשו. רוה”פ לא הסכימו לדבריו, וכן מפורש בתשובת הרמב”ם פאר הדור ע”ח שהכוונה לגובה י’ טפחים מהרצפה. וכ”כ נשמת אדם ג, ג.

בט”ז יו”ד רפב, א, מבואר שמותר לרבנים לדרוש כשגבם לארון הקודש כיוון שהארון הוא רשות בפני עצמה. ורבים נוהגים לנשק את ארון הקודש קודם שמפנים אליו את גבם על מנת לדרוש, ומנהג יפה הוא, שיש בזה גם נטילת רשות מגבוה לדבר, וגם מעין בקשת מחילה מארון הקודש שמפנים אליו את גבם. כתב בט”ז או”ח קנ, ב, בשם הלבוש, שאין לסדר מקומות כשגבם כלפי ארון הקודש. ובשעה”צ קנ, יג, באר ע”פ הפמ”ג, שהסיבה לאיסור מפני שזה דרך קבע. ועיין בשו”ת מנח”י ה, עח, ויחו”ד ג, יט.

בבית המדרש, לצורך הלימוד יושבים לפעמים סביב שולחן, ויש שגבם כלפי ארון הקודש. ואין בזה איסור, מפני שהארון הוא רשות בפני עצמה, ואין זה נחשב כמי שמפנה את גבו ממש לספר התורה. וגם אין מניחים שם את הכסא דרך קבע, אלא רק בשעת הלימוד. אמנם נכון כשאפשר, שלא לשבת ממש בסמיכות לארון הקודש (בשורה הראשונה) כשהגב כלפיו.

ג – זהירות בקדושתו בהולכתו ונגיעה בו

לעיתים צריך להוליך ספר תורה ממקום למקום, כגון מבית כנסת אחד לבית כנסת שני, באותה העיר או בעיר אחרת. גם בעת שמוליכים אותו יש לשמור על כבודו. בזמן שהיו רוכבים על חמורים, לדעת הרא”ש מותר היה להניחו בתיק שקשור אל החמור מאחוריו, ולדעת הרמב”ם צריך הרוכב לשאת את הספר בחיקו, ורק בשעת הסכנה מותר לשמור על הספר באופן אחר, כדי שהליסטים לא ירגישו בו, וכך נפסק ב’שולחן-ערוך’ (יו”ד רפב, ג).

כיום כשנוסעים במכונית, יש להשתדל, אם אפשר, שיהיה נוסע נוסף שיישא את ספר התורה בחיקו. ואם אין שם נוסע נוסף, יעטוף את הספר בטלית ויניח אותו בצורה מכובדת על אחד המושבים, תוך דאגה שלא יפול ממקום מושבו. בשעת הצורך, מותר להניחו בדרך מכובדת בתא המטען, כגון על שמיכה.

יש שכתבו שבעת שמוליכים ספר תורה מבית כנסת אחד לשני, טוב שילווהו עשרה אנשים כדי לכבדו (בית לחם יהודה בשם רקנאטי; והובא בכה”ח או”ח קלה, עד). אבל להלכה אין חובה לעשות כן, ורק כאשר ממילא ישנם עשרה אנשים שהולכים לאותו מקום, מוטב שימתינו וילכו עם ספר התורה.[3]

רבים נוהגים שבשעה שצריכים להוליך את ספר התורה לדרך רחוקה, כגון שטסים ממדינה למדינה, פוסלים את ספר התורה על ידי התרת התפירה שלו באחד המקומות, ועל ידי כך קדושתו החמורה פוקעת, ואין פגיעה בכבוד הספר בשעה שמוליכים אותו (כה”ח קלה, עד, עפ”י פתה”ד וחק”ל).

מפני קדושתו של ספר התורה, אין לנגוע בקלף שלו בידיים חשופות, אלא נוגעים בעמודים שעליהם הספר גלול. וכשצריך לסדר את הקלף בעת שגוללים את ספר התורה, עוטפים את היד במטפחת או בטלית ומסדרים את הקלף. ורק לצורך, כגון סופר שמתקן את ספר התורה, מותר לנגוע בידיים חשופות בקלף, וטוב ליטול את הידיים לפני כן (שו”ע או”ח קמז, א; מ”ב א).

וכל זה דווקא בספר תורה שכתוב בדיו על קלף, אבל בתנ”ך מודפס מותר לנגוע בידיים חשופות, ובתנאי שהידיים תהיינה נקיות.


[3]. מפני כבודו של ספר התורה, יש ללכת לבית הכנסת כדי לקרוא בו, ואין מוליכים אותו לביתו של אדם כדי לקרוא בו שם. ואפילו מי שמחמת אונסו אינו יכול לבוא לבית הכנסת, כגון שהוא חולה או אסור בבית האסורים, אין מוליכים את ספר התורה אצלו כדי לקרוא בו שם במניין שעשו לו. אבל מותר להכין מקום לספר התורה ולהביאו לשם יום או יומיים לפני הקריאה, או שיביאוהו קצת לפני הקריאה ויניחוהו שם עוד יום או יומיים, שבאופן זה אין נראה שמביאים את ספר התורה לצורך אדם (שו”ע רמ”א או”ח קלה, יג). וכך נוהגים להביא לבית האבל ספר תורה למשך מספר ימים. לדעת הרמ”א לצורך אדם גדול מותר להביא ס”ת אפילו כדי להחזירו מיד, ולשו”ע אסור (כה”ח קלה, פד). ויש חולקים על השו”ע וסוברים שלצורך מי שמחמת אונסו לא יכול לבא לבית הכנסת, מותר להביא ס”ת, וכתב במ”ב קלה, מו, שיש להקל בזה לקריאת ‘זכור’ שהיא מהתורה, ואף לצורך פרשת ‘פרה’ שי”א שהיא מהתורה. ולשו”ע אסור (כה”ח פה). עוד כתב בבאו”ה שאם יש מניין שאינם יכולים לבוא לבית הכנסת, מותר להביא להם את ספר התורה גם כאשר צריכים להחזיר אותו מיד לאחר הקריאה. לפיכך, מותר להביא ספר תורה למניין חיילים שמתאמנים בשטח, כדי שיקראו בו, גם אם צריכים להחזירו מיד בתום התפילה. כיוצא בזה, מותר להוליך ס”ת מבית כנסת למניין של משפחה שעורכת שמחה, שאין זה לצורך יחיד. ק”ו כאשר המניין שלהם באותו מתחם, אף שהוא בבניין אחר.

ד – דין ספר תורה שנפל

במשך השנים והדורות, לעיתים אירעו אירועים מצערים, שתוך כדי פתיחת הארון והולכת ספר התורה, הנחתו או הגבהתו, ספר התורה המקודש נפל לארץ, והתעוררה שאלה מה צריך לעשות אחר אירוע מזעזע שכזה. הרי בספר התורה מתגלה דבר ה’ בעולם, וכשספר התורה מתבזה, ראוי לכל העולם להזדעזע. על כן נהגו ישראל להתעורר לתשובה אחר נפילת ספר תורה, והיו פונים לגדולי ישראל שיורו להם כיצד לנהוג.

מוסכם שהאדם שספר התורה נפל מידיו חייב לצום יום אחד, כדי לכפר על בזיון התורה שנתגלגל לידו. ואף שאין לזה מקור בתלמוד ובגדולי הראשונים, כבר נהגו בכל ישראל לחייב את זה שספר התורה נפל מידיו לצום יום אחד (משפטי שמואל יב; מהר”י ברונא קכז; מ”א או”ח מד, ה; חיים שאל א, יב). ויש שהורו שיצום שלושה ימים (ישכיל עבדי ח”ז או”ח כא).

לגבי שאר הציבור: יש שחייבו את כל הקהל שנכח בעת נפילת ספר התורה בצום, משום שלכל אחד מהמשתתפים היתה אחריות כלשהי לכבודו של ספר התורה, ויתכן שאם היה שם לב יותר למה שקורה, היה יכול למנוע את הנפילה (אמרי אש או”ח ו). ויש שהורו שכל חברי בית הכנסת, אף אלו שלא נכחו בעת הנפילה צריכים לצום, משום שלדעתם, נפילת ספר התורה היא סימן רע לכל הקהילה, שכפי הנראה אינה שומרת מספיק על כבוד התורה. וכדי לתקן את הדבר, צריכים כל חברי הקהילה לצום שלושה ימים. ורק מי שקשה לו לצום, יפדה את צומו בצדקה (דברי חיים ח”א יו”ד נט).

למעשה, דעת רוב הפוסקים, שלפי המנהג המקובל בישראל, המפיל את הספר חייב לצום יום אחד, ושאר הקהל פטורים מן הצום. אלא שעל רבני הקהילה מוטלת החובה למצוא דרכים כיצד לעורר את הציבור לכבד את התורה ולשקוד על תלמודה וקיום מצוותיה (עי’ חיד”א בחיים שאל א, יב; ציץ אליעזר ה, א). בעבר היו נוהגים לעשות זאת על ידי צומות, וכיום הדגש יותר על ריבוי צדקה לעניים ותרומות להחזקת התורה, וקביעת זמנים נוספים ללימוד התורה.

ה – זהירות בכבוד ספרים מודפסים

ספרי הקודש המודפסים, כגון חומשים וסידורים, או גמרות וספרי ראשונים ואחרונים, אף שאין קדושתם כקדושת ספר התורה שנכתב בדיו על קלף, מכל מקום יש בהם קדושה וצריך לנהוג בהם כבוד (ט”ז יו”ד רעא, ח).

הרוצה להניח ספר מידו או להעבירו לחברו, לא יזרוק את הספר אלא יניחהו בכבוד (שו”ע יו”ד רפב, ה). וכן אסור להכות ביד על הספר (בית לחם יהודה שם). ואין להשתמש בספר קודש כמניפה להשיב רוח על הפנים.

אין לשבת על ספסל שמונח עליו ספר קודש. בשעת הדחק, כשאין מקום להניח עליו את הספר, אפשר לשבת על הספסל כאשר מניחים את הספר על הספסל באופן שהוא עומד ונשען על המשענת ולא שוכב (ע’ ש”ך יו”ד רפב, ט).

אין להניח ספרי קודש על הרצפה, אלא יש להניחם במקום מכובד. וכשאין אפשרות להניחם על מקום מוגבה מהרצפה, יש להניח דבר מה שיחצוץ בין הרצפה לספרים (עיין רמ”א שם רפב, ז).

אין להניח ספר קודש הפוך, ומסופר שכשהיה המהרי”ל רואה ספר שמונח הפוך, היה מנשקו ומיישרו (בית לחם יהודה לסי’ רפב).

אם נפל ספר קודש לרצפה, נוהגים לנשקו בעת שמרימים אותו. ואם נפלו כמה ספרי קודש על הרצפה, יש להזדרז ולהרים את כולם, ורק אח”כ ינשק את האחרונים (שם, ובפ”ת רפב, ז).

כשאדם צריך לצאת באמצע לימודו, לא ישאיר את הספר פתוח, שאין זה כבודו של הספר שיהיה פתוח בלא שילמדו בו, אלא יסגרנו ויצא. ואמרו דרך סגולה, שמי שמשאיר את הספר פתוח – שוכח את תלמודו (ט”ז וש”ך יו”ד רעז, א). אבל מי שיוצא לזמן קצר, אינו צריך לסגור את הספר (ערוה”ש רעז, ב).

הואיל וקדושת התורה מרובה מקדושת הנביאים והכתובים, אסור להניח נ”ך על גבי תורה. אבל מותר להניח חומש אחד על גבי חבירו. וכאשר התורה והנביאים והכתובים כרוכים יחד, מותר לקרוא בכתובים, אף שבאותו זמן דפי הנביאים מונחים על גבי דפי התורה (שו”ע ורמ”א רפב, יט).

הנביאים והכתובים נחשבים באותה המדרגה, ולכן מותר להניח כתובים על גבי נביאים או להיפך (ר”ן מגילה ח, ב). נוהגים שלא להניח ספרים של תורה שבעל פה כגון תלמוד ומפרשים על גבי נ”ך. בספרים של תורה שבעל פה אין חובה לדקדק, אלא כולם שווים ומותר להניחם זה על זה, ואפילו ספרי אחרונים על תלמוד. אבל אין להניח ספר חול על ספר קודש, וכן אין להניח משקפיים או טלפון נייד על ספר קודש.

לפעמים אדם רוצה להגביה את הספר שהוא לומד בו, ומתעוררת שאלה, האם מותר לקחת ספר קודש אחר כדי להגביה את ספר הקודש שבו הוא רוצה ללמוד.

יש אומרים שהרוצה להגביה את הספר שהוא לומד בו, רשאי לקחת ספר קודש אחר ולהניח תחתיו (מ”א או”ח קנד, יד), ויש אוסרים (ט”ז יו”ד רפב, יג). והמהדרים מחמירים והרוצים להקל רשאים. ואם הספר כבר מונח שם ממילא, גם המהדרים רשאים להניח עליו את הספר שרוצים ללמוד בו, למרות שעל ידי כך מסתייעים בספר שתחתיו כדי להגביהו (ט”ז שם).

ו – אין להיכנס לבית הכסא עם כתבי קודש

מכבודו של ספר התורה המקודש, הכתוב בדיו על הקלף, שלא יכנסו עימו לבית הכסא או לבית המרחץ, ואפילו אם הוא עטוף בכמה כיסויים ונתון בתוך התיק שלו (שו”ע יו”ד רפב, ד).

השאלה מה דין כתבי קודש מודפסים, האם מותר לאדם להיכנס לשירותים כאשר בכיסו סידור קטן או ספרון קודש או חידושי תורה שכתב על דף?

תשובה: כיוון שדין סידורים וספרי קודש מודפסים אינו חמור כדין ספר תורה הכתוב בדיו על הקלף, מותר להיכנס עמהם לשירותים כשהם מכוסים בכיסוי אחד. וכיוון שהסידור מונח בכיס, הרי שהכיס מכסה אותו, ומותר להיכנס עמו לשירותים. וזאת בתנאי שהספר נכנס לתוך הכיס ואינו נראה כלפי חוץ.

ויש מחמירים שרק אם הסידור או ספר הקודש עטוף בשני כיסויים מותר להיכנס עמו לשירותים. כלומר, יש להכניס את הסידור או ספר הקודש לתוך שקית ניילון או נייר, וכשהוא בשקית מניחים אותו בכיס, ועל ידי כך הוא מונח בתוך שני כיסויים. אמנם העיקר כדעה המקילה, הואיל ובנוסף לכך שלדעת רוב הפוסקים די בכיסוי אחד, יש סוברים שכריכת הסידור נחשבת לכיסוי, וממילא עם הכיס עצמו יש שני כיסויים.

לגבי חידושי תורה שכתובים על נייר, גם החוששים לדעה המחמירה, רשאים להקל ולהיכנס עמהם לשירותים כשהם בכיס, מפני שאין בהם שמות קדושים, וגם הכתב שבו הם כתובים אינו ככתב אשורי שכותבים בו ספר תורה.[4]


[4]. לגבי סידורים וחומשים ושאר ספרים שיש בהם שמות קדושים, רוב הפוסקים סוברים שדי לכסותם בכיסוי אחד כשנכנסים לשירותים, וכך דעת מ”א או”ח מג, יד, שאם הם בתוך כיס מותר להיכנס עימם לשירותים. וכ”כ הרדב”ז ח”ג תתקמ”ח, וכ”כ ברכי יוסף יו”ד רפב, ו, עפ”י שבות יעקב ח”א פב, שכמו שמותר להיכנס בקמיעים מכוסים בעור לשירותים, כך מותר אם הם מכוסים בבגד, וכתב שכך דעת מהריק”ש בשם הרדב”ז. וכ”כ ר”ש איגר בהגהתו שם. וק”ו אם הם כתובים באותיות רש”י או כתב אחר שאינו אשורי. גם המ”ב או”ח מג, כה, כתב כדעה עיקרית, שמותר להיכנס לשירותים עם כתבי קודש המכוסים בכיסוי אחד. אמנם הזכיר דעות מחמירים שצריך שני כיסויים. לפי זה, הרוצה להחמיר, כשלוקח בכיסו סידור או ספר קודש אחר, יכסנו בכיסוי אחד, וכיס הבגד יהיה הכיסוי השני.

אמנם יש עוד צד להקל, שיש סוברים שכריכת הספרים נחשבת לכיסוי, וכ”כ בכף החיים או”ח מ, יד, בשם חסד לאלפים רמ, ח (בעניין תשמיש המיטה בחדר שיש שם ספרים, שצריך שני כיסויים). אמנם לדעת הפמ”ג מ, א”א ב, ושו”ת אהל יוסף ב, כריכת הספר אינה נחשבת לכיסוי, וצריך שני כיסויים אחרים. בנוסף לכך יש עוד סברה להקל, שכתב כה”ח או”ח מ, טז, שיש אומרים שספרים מודפסים אינם קדושים כל כך, ומספיק להם כיסוי אחד (לעניין תשמיש המיטה בחדר שהם נמצאים). הספק לעניין ספרים הנדפסים נובע משתי סיבות, א’ שיש בהדפסתם פחות כוונה, ב’ אותיות הדפוס שונות מהכתב האשורי שכותבים בו את ספר התורה. (עי’ בפניני הלכה שמחת הבית וברכתו ב, יז).

מכל מקום לעניינינו, אם יניח את הסידור או החומש בכיסו, לדעת כמה פוסקים ייחשב הדבר כשני כיסויים, האחד הכריכה, והשני כיס הבגד. (אם מעל הכיס לובשים סוודר או חליפה, הרי שזה כיסוי נוסף). וזאת בנוסף לדעת רוב הפוסקים שסוברים שדי בכיסוי אחד. ועוד, שיש סוברים שגם במקום שצריך שני כיסויים לספרי קודש, אם הם מודפסים די בכיסוי אחד. לכן מן הדין מותר להיכנס לשירותים עם סידור שיש לו כריכה והוא מונח בתוך כיס. ולעניין חידושי תורה הכתובים על נייר, גם המהדרים שרוצים לחשוש לדעת המחמירים רשאים להקל, מפני שאין בהם שמות קדושים, והכתב העגול שלנו שונה לחלוטין מכתב אשורי שכותבים בו ספר תורה.

ז – כתיבת פסוקי תורה שלא בתוך חומש שלם

כל התורה מהווה גילוי אחד מושלם של דבר ה’ בעולם, ולכן ספר תורה שחסרה בו אות אחת, כולו פסול. ולכן אמרו חכמים שאסור לכתוב קטעים מן התורה. החלק הקטן ביותר שמותר לכתוב מן התורה הוא חומש שלם, שאף שאינו נחשב לספר תורה, מכל מקום כיוון שהוא חומש שלם – מותר לכותבו כדי ללמוד בו. אבל פחות מחומש שלם, לא התירו בתקופת האמוראים לכתוב, אפילו כדי ללמד תינוקות של בית רבן (גיטין ו, ב). וכן פסקו להלכה כמה מגדולי הראשונים (הרמב”ם והרא”ש).

אבל למעשה, נפסקה הלכה להקל לכתוב קטעי תורה לצורך לימוד. שהואיל והשכחה גברה, והדבר נחוץ מאוד לצורך לימוד התלמידים, ‘עת-לעשות’ ולהקל בדין זה ולהתיר למורים ולתלמידים לכתוב פסוקים מן התורה על הלוח או במחברות. וכן התירו להדפיס סידורים שמובאים בהם קטעי תורה, כגון קריאת שמע ופסוקי דזמרה, מפני שאנשים רבים אינם זוכרים אותם במדויק, לפיכך ישנו הכרח להקל להדפיס את כל קטעי התפילה, כולל הפסוקים, כדי שהציבור הרחב יוכל להתפלל כראוי.

אלא שנחלקו האחרונים בשאלה, האם גם לצורך קל מותר לכתוב פסוקים מן התנ”ך. יש מתירים לכל צורך קל של קדושה, (ש”ך, בני יונה). ויש מתירים רק במקום שיש הכרח לימודי, אבל כשאין הכרח אוסרים (ט”ז, מ”ב).

לדוגמא, לדעת המתירים מותר לכתוב את הפסוק: “בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים” (ויקרא כג, מב), כדי לתלותו בסוכה. וכן מותר לכתוב או להדפיס את י”ג מידות רחמים כדי לתלותם על קיר בית הכנסת, משום שהדבר משפיע על אווירת הקדושה בבית הכנסת ומיקל על המתפללים לומר את י”ג מידות רחמים בלא להביט בסידור. וכן מותר לכתוב פסוקים שיש בהם משמעות מוסרית, ולתלותם בכיתות הלימוד. ולדעת המחמירים – אסור.

למעשה, אפשר להקל לכתוב פסוקי תורה לשם מטרות חינוכיות שאינן הכרחיות, ובתנאי שלא יכתבום באופן הכשר לכתיבת ספר תורה. וכתב דפוס הרגיל שלנו אינו כשר לכתיבת ספר תורה.[5]


[5]. לרמב”ם ולרא”ש, אסור לכתוב פחות מחומש גם לצורך לימוד. והרי”ף מיקל לכתוב קטעי תורה לשם לימוד. ואף שהשו”ע יו”ד רפג, ב, מחמיר, כתבו הב”ח והפרישה והש”ך והט”ז שהמנהג להקל, משום ‘עת לעשות לה’ הפרו תורתך’.

ולצורך חינוכי שאינו הכרחי: לדעת הט”ז יו”ד רפב, א, אסור. וכן כתב במ”ב תרלח, כד, שאין לכתוב פסוק “בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים” ולתלותו בסוכה. ומהש”ך יו”ד רפב, ו, משמע שמותר, וכן דעת בני יונה.

לדעת כמה מגדולי הפוסקים, האיסור הוא דווקא בכתב אשורית הכשר לספר תורה, אבל בשאר סגנונות הכתיבה, אין איסור לכתוב קטעי תורה. וכך דעת התשב”ץ ח”א ב, והביאו בפת”ש רפג, ב. וכן דעת רבנו ירוחם נתיב ב’ ח”ב יט, ב. אבל ‘בני-יונה’ מחמיר גם בכתב אחר, וכן דעת כמה אחרונים. וכיוון שיש מקילים לכתוב פסוקי תורה לשם מטרות שאינן הכרחיות, אם יכתבם בכתב שאינו דומה לכתיבת ספר התורה, יש להקל.

צריך לשרטט את השורה לפני כתיבת פסוק, ואח”כ אם רוצים מותר למחוק את השרטוט, שאסור לכתוב כתבי קודש בלא שרטוט, כדי שהכתיבה תהיה ישרה ונאה (שו”ע יו”ד רפד, א-ב). אמנם ישנה שאלה האם הכותב מכתב על נייר חלק ורוצה להזכיר פסוק, חייב לשרטט לפני כן קו ורק אח”כ לכתוב את הפסוק. לדעת ר”ת, רק כאשר כותבים דברי תורה צריכים לשרטט מתחת לפסוקים, אבל מהירושלמי משמע שגם במכתב צריך לשרטט. עוד אמר ר”ת, שרק אם כותב פסוק בשורה הראשונה צריך לשרטט תחתיו, אבל אם רוצה לכתוב פסוק בשורה השנייה, אינו צריך לשרטט, שהואיל והשורה הראשונה כבר כתובה, יכול ליישר את הכתב על פיה, ולכן אין חובה לשרטט מן השורה השנייה ואילך. עוד כתב הרמב”ן, שרק אם כותבים בכתב שכשר לספר תורה צריכים לשרטט את השורה.

ח – שבעת השמות הקדושים ומעמדם

את הקב”ה בכבודו ובעצמו אין יכולת לשום נברא להכיר. כל מה שאנו מסוגלים להכיר הוא את גילויו בעולם. שכן הוא נתגלה לעם ישראל ולנביאיו, ולכל סוג של גילוי ישנו שם מיוחד.

בשבעה שמות קדושים נקרא הקב”ה בתורה, וכל שם מבטא גילוי מיוחד שלו בעולם. באופן כללי, שמות אלו מבטאים את היותו בורא העולם ואדוניו, ושהוא מחיה ומקיים את העולם, משגיח על בריותיו, משלם שכר טוב לצדיקים ומעניש את הרשעים, נאמן בהבטחתו ועוד משמעויות רבות ועמוקות שחכמי האמונה והקבלה הרבו לעסוק בהן.

שבעת השמות מחולקים לשלוש רמות של קדושה:

השם הקדוש ביותר הוא השם המפורש: ‘י’ ‘ה’ ‘ו’ ‘ה’, ולרוב קדושתו מותר לכותבו ואסור לאומרו. ואף בכתיבתו משתדלים למעט, ולכן כתבתיו בהפרדת אותיות, כדי שלא תחול עליו הקדושה. יש אומרים שאפילו להזכיר את אותיותיו זו אחר זו – אסור, ולכן אומרים: “יוד קי ואו קי”, ‘קי’ במקום ‘הי’, וכך נוהגים (רדב”ז ח”ה אלף ת”ח עפ”י התוס’, ח”א ה, כז).

לרוב קדושתו וחשיבותו של השם המפורש, רק בבית המקדש היו אומרים אותו, ואמרו חכמים, כל ההוגה את השם המפורש באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא (משנה סנהדרין י, א). לכן, בכל מקום שכתוב בתורה או בסידור השם המפורש: ‘י’ ‘ה’ ‘ו’ ‘ה’, קוראים אותו כשם אדנות (א-ד-נ-י) שהוא השני לו בחשיבותו (פסחים נ, א; רא”ש יומא פ”ח יט).

בבית המקדש היה הכהן הגדול מזכיר את השם המפורש בעבודת יום הכיפורים עשר פעמים. בדורות הראשונים היה מגביה את קולו, כיוון שירדו ממעלתם והיו ביניהם אנשים שאינם הגונים – היה אומרו בקול נמוך, כדי שלא ישמעו את השם המפורש (רמב”ם הל’ עבודת יוה”כ ב, ו).

גם שאר הכהנים היו רשאים לומר את השם המפורש בבית המקדש בעת שהיו מברכים ברכת כהנים (סוטה לח, א). לאחר שמת שמעון הצדיק, שהיה כהן גדול בראשית ימי בית המקדש השני, הפסיקו הכהנים להזכיר את השם המפורש בברכת כהנים בבית המקדש, מפני שלא זכו יותר לגילוי שכינה ולא היו ראויים לכך, וכן חששו שמא ילמד אותו אדם שאינו הגון (יומא לט, ב; רש”י ותוס’, רמב”ם הל’ תפילה יד, י).

השם השני בחשיבותו הוא שם אדנות, שאותיותיו הן: ‘א’ ‘ד’ ‘נ’ ‘י’. המשמעות ההלכתית של מעמדו היא שבכל פעם שכתוב בתורה או בסידור את השם המפורש, אומרים במקום זאת שם אדנות.

חמשת השמות הנוספים הם: ‘א-ל’, ‘אלהי-ם’, ‘אהי-ה’,  ‘שד-י’, ‘צבאו-ת’.[6] כמו כן ‘אלו-ה’ ו’י-ה’ הם שמות קדושים, ואינם נכללים בשבעת השמות כי שם ‘אלו-ה’ כלול בשם ‘אלהי-ם’, ושם ‘י-ה’ כלול בשם המפורש.[7] בכל השמות הללו יש לנהוג קדושה, שאין להזכירם לבטלה, וכן אסור למוחקם.


[6]. כתבתי את השמות עם קו מפריד לפני האות האחרונה, מפני שלדעת הרבה פוסקים, כל שאם היה כותב כך בספר תורה היה פסול – אין בו קדושה. ורק מצד שהוא רומז לשם השם, גם כאשר הוא נכתב כך אין לנהוג בו בזיון, ואין למוחקו אלא לצורך גדול (כך משמע מהרמ”א יו”ד רעו, י. ועי’ בתשב”ץ ח”א ב’ המובא בפ”ת רפג, ב, לעניין איסור כתיבת קטעים מהתורה, שאם כתב בכתב שפסול לס”ת אין בו איסור). אמנם בשו”ת אבני נזר יו”ד שסה כתב שקו כזה אינו חוצץ אלא מחבר את המילה, ולכן יש עליו דין שם קדוש. אבל לדעת רוב הפוסקים משמע שאין בכתיבה כזו קדושת השם. ופעם היו נוהגים לסמן ראשי תיבות באמצע כתיבת שם, כגון: אלהי”ם, אך לא כתבתי כך, כדי שלא לגרום טעות אצל חלק מהלומדים, שלא יבינו במה מדובר. ובודאי שמצד הדין היה מותר לכתוב את השם עצמו לצורך לימוד. אלא שלכתחילה עדיף להימנע, כדי שלכל הדעות לא תחול על השמות קדושה מדאורייתא, שאז האיסור לאבד את הספר הוא איסור מהתורה. לגבי השם המפורש החמרתי לכותבו בהפרדה מוחלטת של האותיות, כדי שגם לשיטת האבני נזר לא תחול עליו קדושה. לגבי שם ‘א-להים’, יש עצה נוספת להוסיף לו ‘ו’ – ‘אלוהים’, ועל ידי כך לא יחשב לשם קדוש.

[7]. שבעת השמות על פי גירסת הגר”א יו”ד רעו, יט. ואמנם בשו”ע מנה שם ‘אלו-ה’ כאחד משבעת השמות. אבל הגר”א כתב שהוא חלק משם ‘אלהי-ם’, ש’אלהי-ם’ לשון רבים ואלו-ה לשון יחיד. כמו כן מוסכם שגם שם ‘י-ה’ הוא שם קדוש, ויש מוציאים שם
‘אהי-ה אשר אהי-ה’ וכוללים ‘י-ה’ במניין שבעת השמות, אבל הגר”א מבאר ששם ‘י-ה’ כלול בשם הויה, וממילא שם ‘אהי-ה’ נמנה בשבעת השמות, וכן הגירסה ברמב”ם יסודי התורה ו, ב. ואף שגם ‘אהי-ה’ לבד שם קדוש, נזכר ‘אהי-ה אשר אהי-ה’, כדי ללמד שבאופן זה גם מילת החיבור ‘אשר’ נחשבת בכלל השם הקדוש שאסור למוחקו.

ט – איסור מחיקת השם

אסור מן התורה למחוק אחד מהשמות שנקרא בהם הקב”ה, שכל המאבד שם מן השמות פוגע בכבוד שמיים, שנאמר לגבי עבודה זרה (דברים יב, ג-ד): “וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא”. אבל לגבי שמותיו של הקב”ה נאמר בהמשך: “לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה’ אֱלֹוהֵיכֶם”. וכל המוחק במזיד אחד מן השמות שנכתבו בקדושה, נענש במלקות (רמב”ם הל’ יסודי התורה ו, א).

יש הבדל בין השמות הקדושים שכל עניינם להיות שם לקב”ה, ובין כינויי שבח כגון ‘רחום’ ו’חנון’, שניתן לאומרם גם על אדם וגם על הקב”ה. איסור המחיקה מן התורה חל רק על שבעת השמות הקדושים, ועוד שניים שכלולים בהם, כפי שנזכר בהלכה הקודמת. כל המוחק אפילו אות אחת מן השמות הקדושים עובר באיסור תורה (שבועות לה, א; שו”ע יו”ד רעו, ט). ואפילו אם כתב בטעות את שם השם לשם קדושה שלא במקומו, כגון שטעה וכתבו בספר התורה שלא במקומו, אסור למוחקו אלא צריך לגנוז את היריעה ולכותבה מחדש (ט”ז יו”ד רעו, ב; ש”ך רעו, יב. ועיין בפת”ש רעה, ד, שלדעת החת”ס מותר לקודרו, וי”א שמותר לקולפו).

אבל שאר הכינויים שמשבחים בהם את הקב”ה כגון: ‘חנון’ ‘רחום’ ‘הגדול’ ‘הגיבור’ ‘הנורא’, ‘הנאמן’, ‘קנא’, ‘חזק’, וכיוצא בהם, הרי הם כשאר כתבי הקודש שמותר למוחקם (רמב”ם שם ו, ה).

ואף שהתורה לא אסרה לאבד פסוקים שאין בהם שמות קדושים, מדברי חכמים ישנו איסור לאבד פסוק מן התורה או כל ספר קודש אחר, וכל המאבדו בידיים נענש במלקות מדברי חכמים (רמב”ם יסודי התורה ו, ח; תשב”ץ ח”א ב). אלא שאם יש צורך לתקן מקום מסוים בספר, מותר למחוק, כיוון שחכמים אסרו לאבד פסוקים וכתבי קודש דרך השחתה ולא כאשר המחיקה לצורך תיקון וכיוצא בזה.

בתלמוד (ר”ה יח, ב) מסופר כי בתקופת מלכות יוון גזרה המלכות גזירת שמד, שלא להזכיר שם שמיים. וכשגברו החשמונאים וניצחום, ראו צורך לחזק את האמונה, והתקינו להרבות בהזכרת שם שמיים, ונהגו לכתוב בכל השטרות שם שמיים. וכך היו כותבים: “בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לא-ל עליון”. אך תקנה זו גרמה לבעיה, כי לאחר שאדם היה פורע חובו פעמים רבות היו זורקים את השטר בלא לגנוז את השם, ונמצא שם שמיים מוטל באשפה. על כן ביטלו חכמים מנהג זה, וקבעו את היום שביטלו בו את המנהג ליום טוב.

לפיכך כתבו הפוסקים שאסור לכתוב בחינם אחד מן השמות הקדושים שלא בספר קודש, מפני שהוא עלול לבוא לידי ביזיון (רמ”א יו”ד רעו, יג). ולכן יש להיזהר שלא לכתוב שם השם בעיתונים או במכתבים, או אף בציורים שתולים בבית הכנסת, אם יש חשש שבמשך הזמן יתבלו ויתבזו (שע”ת או”ח יא, ג).

רק למען מטרה אחת התירה התורה למחוק את השם המפורש – כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. כאשר נוצר קשר בין אשת איש לגבר זר, ובעלה הזהירה שלא תתייחד עמו, ולמרות זאת התייחדה איתו, ובעלה חושד שמא זנתה עמו וממילא נאסרה עליו, ואשתו מכחישה ואומרת שלא זנתה. על הבעל להביאה לבית המקדש, והכהן שואל אותה אם זנתה. אם הודתה שזנתה, בעלה מגרשה. ואם אמרה שלא זנתה, כותבים את פרשת הסוטה שנזכר בה שם השם, ואח”כ מוחקים את הפרשה אל תוך מים, והאשה הסוטה שותה אותם, ולאחר שתייתם היא חוזרת להיות מותרת לבעלה. והיה אם חטאה – עונשה שתמות במחלה מייסרת. ומשעה שהחלו בה החולאים הכתובים בתורה, אסורה לבעלה, שחולאים אלו הם ההוכחה שזנתה. ואם לא חטאה – תוכל להמשיך לחיות עם בעלה לאורך שנים טובות. יתר על כן, אם היתה מתקשה לילד – תלד במהרה, ואם היתה חולה – תתחזק (רמב”ם הל’ סוטה ג, ח, כא, כב).

י – דין שם שנכתב שלא לשם קדושה

איסור מחיקת השם, חל על שם שנכתב לשם קדושה, שאם כתבו את השם לשם קדושה, אפילו אם כתבוהו על כלי או על בגד – אותו שם נתקדש ואסור למוחקו, וצריך לחתוך את הבגד או את הכלי סביבותיו ולגנוז את המקום שעליו נכתב השם, כדי שלא יבוא לידי ביזיון.

אבל מי שכתב אחד מן השמות של הקב”ה בטעות, כיוון שלא התכוון לכתוב את השם – לא נתקדש. לכן אדם שהתכוון לכתוב שם יהודה, ונשמטה לו ה’ד’ ונמצא לפניו השם המפורש, כיוון שלא התכוון לכתוב את השם, אין בו קדושה ומותר למוחקו (תשב”ץ ח”א קעז; סמ”ק קס, הובאו בב”י בד”ה רעו, ט).

וכן סופר שעמד לכתוב בתורה את המילים “אלהים אחרים”, שמשמעותן אלילים, והתבלבל וחשב שמדובר בשם שמכוון לקב”ה – אין בו כל קדושה, מפני שכוונת התורה לאלילים ועל כן לא ניתן להחיל את קדושת השם על המילים ‘אלהים אחרים’ (תשב”ץ שם, רמ”א יו”ד רעו, ב).

גוי שכתב ספר תורה עם השמות שבו שלא לשם קדושת השם, אין בו קדושה. אך אסור לבזותו, ולכן צריכים לגונזו. עובד עבודה זרה שכתב ספר תורה לשם עבודה זרה, צריך לשרוף את ספר התורה שכתב. ואין בשרפה זו איסור, משום שבאותם השמות שכתב אין קדושה, הואיל ולא כתבם לשם קדושת השם על פי אמונת ישראל. וכדי שלא להניח שם לעבודה זרה, תקנו חכמים לשרוף את ספריהם (גיטין מה, ב; רמב”ם הל’ יסודי התורה ו, ח; שו”ע יו”ד רפא, א).

וכן ספרי תנ”ך שנדפסו על ידי מיסיונרים יחד עם הברית החדשה, והגיעו לידי ישראל כדי להעבירם על דתם ולמושכם לעבודה זרה, יש לשרוף או לאבד באופן אחר, כדי שלא להניח להם שם (עי’ ציץ אליעזר טו, לב, ג; ועי’ אג”מ יו”ד ח”א קעב, יו”ד ח”ב קלז).

יא – כתיבת אותיות של שמות במשמעות אחרת

לכל אחד מן השמות הקדושים יש גם משמעות חולין שאינה קודש, ומי שכתב אותיות אחד השמות במשמעות אחרת, אין בכתיבתו שום קדושה. לדוגמא, אחד מן השמות הוא ‘א-ל’, ומילה זו יכולה לשמש גם כמילת יחס, כגון: “משה הלך אל אהרן”. ברור שבמילה ‘אל’ במשמעות זו אין קדושה, ומותר לכותבה ולמוחקה בלא שום חשש.

כמו כן אחד מן השמות הוא ‘צבאו-ת’, וניתן להשתמש במילה זו במשמעות חולין, כגון: “צבאות האויב ערכו את חייליהם אל מול העיר”. ושוב ברור שבמשמעות זו אין כל קדושה.

וכן בשם ‘שד-י’, אם יתכוונו לכתוב שָֹדִי, כלומר שדה שהיא שלי, יצא שנכתוב את אותן האותיות במשמעות אחרת, ואין בזה שום קדושה. וכן ישנו ספר חשוב שנקרא ‘שְֹדֵי-חמד’ ושוב מדובר על אותן האותיות במשמעות אחרת של ריבוי שדות, ואין בכתיבה זו שום קדושה, ואין לחוש להשתמש במילה זו כאשר ההקשר מבהיר שמדובר כאן על מילה אחרת שאינה שם השם (וכתב על זה בעל ה’שדי-חמד’ קונטרס ארוך שנקרא ‘באר-בשדי’ בו באר דין זה והביא אסופת פסקים של רבנים שחיזקו את דבריו).

וכן לגבי השם ‘אדנ-י’, אפשר לכותבו במשמעות אחרת כגון: “יסד מכונו על אַדְנֵי פז”, ואין במשמעות זו קדושה.

וכן הדין לגבי שמות אנשים שמסתיימים בשם השם, כגון: ישראל, שמואל, אריאל, או: ידידיה, טוביה. שהואיל ושמות אלו הפכו לשמות אנשים, אף שנקראו על שם ה’, אין בכוונת כתיבתם קדושה, ומותר לזרוק דפים שכתובים בהם שמות אלו. וכן כאשר כותבים שם ידידיה אין צורך לכתוב קו מפריד בין ה’י’ ל’ה’
(ידידי-ה), ואין צורך להשמיט את ה’ה’ שבסוף המילה (ידידי’), שהואיל והכוונה לשם של אדם אין בזה קדושה (תשב”ץ ח”א קע”ז). וקל וחומר שכאשר כותבים גרמניה או אנגליה אין לעשות שום שינוי, שכן ברור שאין שם כל כוונה לרמוז לשם השם.

וכן הדין לגבי שם הישוב ‘בית-אל‘, שכיוון שהכוונה להזכיר שם מקום ולא לקרוא בשם השם, מותר לומר בית-אל, וכן מותר לכתוב ולמחוק את שם הישוב בית-אל. (עיין פסחים קיז, א, ומהרש”א שם. וב’שדי-חמד’ קונטרס ‘באר-בשדי’ במכתב ב’ מהרה”ג יוסף זכריה שטרן. ועיין מכתב י”ב שנוטה להחמיר לעניין בית אל).

אפילו לשם המפורש, הוא השם המורכב מארבע אותיות הללו: ‘י’ ‘ה’ ‘ו’ ‘ה’ יש משמעות נוספת, שאם ירצה לכתוב מילה שמשמעותה מהווה בלשון עתיד יצא שיכתוב את אותיות השם המפורש, ומצד הדין משמע שאין בזה איסור, אבל אין ראוי לעשות כן משום שזהו השם המפורש, המקודש מכל השמות, וכל כתיבה שלו במשמעות אחרת יש בה משום חילול השם. במקום שיש הכרח להשתמש במילה זו, יכתבנה בכתיב מלא ‘יהווה’, וכך לא יצא שיכתוב את אותיות השם המפורש.

יב – ‘שלום’

מאחר שאסור מהתורה למחוק את אחד מהשמות הקדושים, נזהרים שלא לכותבם בחינם, וכן שלא לכותבם בעיתון או במכתב שעתיד אחר כך להיזרק.

השאלה מה הדין לגבי כתיבת ‘שלום’ במכתב או בעיתון, שכן אחד משמותיו של הקב”ה הוא ‘שלום’ (שבת י, ב). לכן מנהג ישראל לומר ‘שלום’ בעת שנפגשים זה עם זה, הכוונה לרמוז בכך, שקשרי הידידות והאהבה בעם ישראל מבוססים על שמו של ה’, וכך הידידות עמוקה ואמיתית יותר, שכן היא ביטוי לאחדות העליונה. עוד רמז יש בזה, שכל ייעודו של עמנו הוא לגלות את שמו של ה’ בעולם, ועל ידי כך לעשות בו שלום וליצור בו תהליך של השתלמות, ועל כן כשנפגשים אומרים שלום זה לזה כדי להזכיר מגמה עליונה זו.

נחזור להלכה, כיוון ששמו של הקב”ה ‘שלום’, אסור לאדם לומר לחבירו ‘שלום’ בבית המרחץ במקום שנמצאים שם אנשים ערומים, וכן אסור לומר ‘שלום’ בבית הכסא (שבת י, ב; שו”ע או”ח פד). לעומת זאת כאשר מנו חכמים את השמות שאסור למוחקם לא הזכירו את השם ‘שלום’.

לפיכך מעמדו של השם ‘שלום’ הוא מעמד ביניים, מצד אחד מותר למחוק את המילה ‘שלום’ ואין צריך לגנוז מכתב שכתוב בו ‘שלום’. ומאידך אסור לבזותו, ולכן אין להשתמש במכתב זה תשמיש גנאי ואין לומר ‘שלום’ במקומות מטונפים. הסיבה לכך, שאכן מצד אחד המילה ‘שלום’ מתארת מצב אנושי של ידידות ואהבה, ובתיאור מצב זה אין קדושה, אלא שמנגד אנו יודעים ששורש השלום בעולם נובע מבורא עולם. ולכן יש במילה זו קדושה מסוימת, ואסור לבזותה ולאומרה במקומות מטונפים. כך היא דעת רוב הפוסקים (תשובות הרא”ש כלל ג’ ט”ו; ש”ך יו”ד רעו, טז).

אמנם יש שהחמירו בזה וחששו לדעה הסוברת שגם ‘שלום’ הוא מן השמות שאסור למוחקם, ויש לגנוז מכתב שכתוב בו ‘שלום’. והמחמירים כשיטה זו נוהגים לכתוב ‘שלום’ במכתב תוך השמטת האות האחרונה (שלו’). וכל זה רק לגבי כתיבת ‘שלום’ כמילת ברכה, אבל לכתוב ברכה שיהיה שלום בינו ובין שכניו, או לספר שנעשה שלום בין יריבים, לכל הדעות מותר.

למעשה, ההלכה כדעת המקילים שמותר לכתוב במכתב ברכת ‘שלום’, ואין צורך לגנוז מכתב זה. והרוצה להחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה.

עוד נחלקו הפוסקים אם מותר להזכיר שם אדם שקוראים לו ‘שלום’ במקומות מטונפים. יש אוסרים, הואיל ויש בכך ביזיון לשם ‘שלום’ (מ”א). ויש מתירים, הואיל והכוונה לשם אדם, ולא למושג השלום (ט”ז). וכן הלכה הואיל וזו מחלוקת בדברי חכמים, וכן נוהגים למעשה, ויש מחמירים (מ”ב פד, ו). [8]


[8]. יסוד ההלכה לעניין ‘שלום’ שנוי במחלוקת ראשונים, לדעת הרא”ש כלל ג’ ט”ו, עיקר שם ‘שלום’ אינו שמו של הקב”ה, אלא כיוון שהשלום פעולתו, הרי הוא נקרא על שם פעולתו. מנגד, לדעת התוס’ סוטה י, א, ‘שלום’ הוא מן השמות שאינם נמחקים. הרמ”א ביו”ד רעו, יג, כתב: “יש נזהרים אפילו במילת ‘שלום’ שלא לגמור כתיבתו”, מלשונו משמע שאינו סובר שכך ההלכה אלא שיש נזהרים בזה ויש מקום לחומרתם. וכן כתב הש”ך רעו, טז, שאין העולם נוהגים כן, וכתב בנקודות הכסף, שמדברי כל שאר הפוסקים משמע שלא כדעת התוס’. וכוונתו שבכל המקומות שנזכרו בהם השמות שאינם נמחקים לא נזכר השם ‘שלום’, וכך כתב הרמב”ם הל’ יסודי התורה ו, ב, שיש שבעה שמות שאינם נמחקים, וכ”כ בשו”ע רעו, ט; והגר”א שם ס”ק כ”ד וכ”ט. וכ”כ שועה”ר או”ח פה, ג, שאף שאין אומרים ‘שלום’ בבית המרחץ, מותר למחוק שם זה. וכן כתב מ”ב פה, י. הרי שבעיקר הדין דעתם כרא”ש, ש’שלום’ אינו שם ומותר למוחקו. ולמעשה הלכה כדברי המקילים, א’ מפני שזוהי דעת רוב הפוסקים, ב’ מפני שכל הספק הוא בדין מדברי חכמים, שכל זמן שלא כתב את השם לשם קדושה אין איסור מן התורה למוחקו. בכל אופן יש מקור לדברי המחמירים. אלא שכתב הרדב”ז (הובא בפ”ת רעו, כח) שאם כתב ‘שלום’ בהקשר של סיפור דברים, כגון שנעשה שלום בין יריבים, אין להחמיר. והוסיף על פי סברתו באג”מ או”ח ח”ד מ, ג, שאם כותב בראש המכתב “שלום וברכה” ברור שאין כוונתו לכתוב שם השם, וגם לפי התוספות אפשר להקל. ורק אם כותב ‘שלום’ לבד או “שלום עמך” יש מקום להחמיר. ←

אגב, יש לציין שאין לתלות מחלוקת לעניין כתיבת ‘שלום’ במחלוקת לעניין קריאה לאדם ששמו ‘שלום’ במקום הטינופת המובאת בהמשך, שאף המקילים לעניין כתיבה, אולי יחמירו לעניין אמירת השם, שבאמירה בקול יש יותר ביזיון מאשר כתיבה במכתב. שכל החשש מהביזיון של המכתב כשיונח בפח, וההנחה בפח אמנם אינה גניזה אך גם אינה ביזיון כל כך, ובמיוחד כשהמכתב מונח בתוך חבילה של דפים או בשקית ניילון מיוחדת. ועוד, שהכתיבה אינה בכתב אשורי, ולדעת התשב”ץ א, ב, אין בה קדושה (אמנם בספר צדקה ומשפט פרק ט”ז הערה פ’ משווה בין שתי המחלוקות).

יג – שמות ה’ בלועזית, וסימנים לשם ה’

האיסור מהתורה למחוק אחד מן השמות של הקב”ה חל על השמות הקדושים שבשפה העברית, שהיא לשון הקודש, ובה נברא העולם, ובשפה זו קבע הקב”ה כיצד יקראו לו בני האדם, ועל כן ישנו איסור מן התורה למחוק אחד משבעת השמות הקדושים שבעברית.

השאלה מה מעמד השמות הלועזיים שבני העמים השונים נתנו לקב”ה, כגון God (גוד) באנגלית, Gott (גוט) בגרמנית, גאט באידיש, או Бог (בוג) ברוסית. לדעת רוב הפוסקים, כיוון שמשמעות שמות אלו מקודשת, אין לבזותם או לאומרם במקום הטינופת, אולם כיוון שאינם השמות שהתורה נתנה לקב”ה, אין בהם קדושה. ולכן במקום שיש צורך מותר למוחקם. ואף אם כתבום בעיתון או במכתב, אין צורך לגנוז את המכתב או העיתון, אלא מותר להניחו בפח, שכן אין בזה ביזיון גדול. אבל אסור להשתמש בעיתון או במכתב שימוש של גנאי כגון לקנח בו טינופת.

וכן הדין לגבי אותיות שבאו לסימן לשם ה’, כגון כאשר כותבים שני יודים לסימן לשם ה’ – ‘יי’, או שכותבים אות ה’ או אות ד’ לסימן לשם ה’, שאין באותיות אלו קדושה, ורק לבזותן ממש על ידי שימוש של גנאי אסור, אבל למוחקן או להניחן בפח כאשר הם חלק ממכתב או עיתון – מותר. זוהי דעת רוב הפוסקים.

ויש מן האחרונים שהחמירו לגבי שם לועזי של הקב”ה, שאף שאינו חמור כשם קדוש שבעברית, לכתחילה אסור למוחקו, וכן אסור להניחו בפח, כי הנחתו בפח נחשבת ביזיון. ולכן הורו מלכתחילה שלא לכותבו בעיתונים או במכתב, כדי שלא יגיע לידי ביזיון בהשלכתו לפח. והתקנה לכך, לשנות את כתיבתו על ידי קו מפריד בתוך המילה – גו-ט או השמטת האות האחרונה – גו’.

ויש מחמירים יותר, ונוהגים שלא לכתוב אפילו אותיות שבאו לסימן לשם ה’, כדוגמת ה’, ולכן אינם רוצים לכתוב בתחילת המכתב ב”ה אלא כותבים בס”ד. אבל למעשה הלכה כדעת רובם המכריע של הפוסקים שהקילו, ואין לחשוש לדעת המחמירים בזה.[9]


[9]. לעניין שמות לועזיים כגון ‘גאט’, כתב הש”ך קעט, יא, שמותר למוחקם. וזה ברור מכל הפוסקים שלא הזכירו שבנוסף לשבעת השמות בעברית ישנם עוד שמות שאסור למוחקם. וממילא ברור שאין בשמות אלו קדושה ורק לבזותם אסור. אמנם כמה אחרונים כתבו להחמיר לכתחילה, כמובא בפ”ת רעו, יא, בשם חוות יאיר קו, שאם כתב השמות הלועזיים בכתיבה אשורית שכותבים בה ספר תורה, אפשר שאסור למוחקם. אמנם כתיבה רגילה שלנו כיום אינה נחשבת אשורית, לפי שאינה כשרה לספר תורה. גם בשו”ת אחיעזר ד, לב, כתב שלכתחילה יש לכתוב בעיתונים ‘גאט’ עם קו מפריד באמצע המילה (גא-ט), כדי שלא יבואו אח”כ לידי ביזיון. מ”מ למעשה נראה שהעיקר כדעת המקילים, וכמו שכתבו שועה”ר והמ”ב פה, י, שמותר למחוק שמות לועזיים ואין לבזותם. ונראה שהנחה בפח אינה נחשבת לביזיון כל כך, שהרי לדעת רוב הפוסקים אפילו מכתב שכתוב בו ‘שלום’ מותר להניח בפח.

ולעניין סימני אותיות שהם סימן לשם ה’, כגון ‘יי’ או ה’ או ד’, כתב הרמ”א יו”ד רעו, י, עפ”י מהרא”י בתרומת הדשן קעא, שמותר למחוק אותיות אלו לצורך. וכן דעת הפוסקים רובם ככולם. אמנם נראה מדברי הרדב”ז ח”א רו, שכל שמתכוון לכתוב אותיות שיהיו סימן לשם ה’, יש בהם קדושה ואסור למוחקם. אבל כאמור דעת רוב הפוסקים אינה כן. וכמו שכתב ערוה”ש רעו, כח, וכן משמע בבני יונה סוף סימן רע”ו. ובשו”ת מהר”י אסאד יו”ד ד”ש, הזכיר כמה פוסקים שסוברים שאין באותיות אלו קדושה, ובאר שאף לדעת הרדב”ז רק כאשר הסימן עולה לגימטריא של שם ה’ אזי יש להחמיר, אבל בשאר הסימנים אינו מחמיר. ועוד עיין בספר צדקה ומשפט פרק טז, הערה פח. ומכל מקום אלו שרוצים להחמיר ולא לכתוב ה’, משמע שאינם מרוויחים כלום אם כותבים ד’, שכן בין כה וכה כוונתם לרמוז לשם השם, ובה’ אין יותר קדושה מפני שהוא אות מן השם, שרק אם היה מדובר על אות שמתחילה את שם השם היה מקום לחומרא. ולכן אין סיבה לדקדק ולכתוב בראשי מכתבים בס”ד במקום ב”ה.

יד – גניזת ספרי קודש מודפסים

ספר תורה שהתבלה עד שאין ראוי לקרוא בו יותר – נותנים בכלי חרס וקוברים בקבר תלמיד חכם, וזוהי גניזתו (מגילה כו, ב; שו”ע יו”ד רפב, י). דין זה נאמר לגבי ספר תורה שנכתב בדיו על קלף.

השאלה מה דינם של שאר כתבי הקודש שאינם מכלל תורה שבכתב, וכן מה דינם של ספרים שנדפסו על ידי מכונה. האם גם אותם צריכים לגנוז? שאלה זו הפכה בתקופה האחרונה לשאלה בוערת. ספרי הקודש המודפסים הולכים ומתרבים, והשאלה מה לעשות בכל אותם ספרים ישנים שאינם ראויים יותר לשימוש.

ראוי לבאר כי מתחילה היה אסור לכתוב את התורה שבעל פה, ורק לאחר חורבן הבית השני, כשנוכחו חכמים לדעת שאם דברי התורה שבעל פה לא ייכתבו הם עלולים להישכח, הותר לכותבם. בתחילה היו הספרים מועטים ובמשך הדורות נתרבו. במיוחד לאחר שהתחדש הדפוס לפני יותר מחמש מאות וחמישים שנה, החלו הספרים להיות נפוצים, מחירם ירד, יותר אנשים היו מסוגלים לקנותם, ויותר רבנים יכלו להדפיס את חידושיהם. וכל ספר שהתבלה הונח במקומות האיסוף של הגניזה, עד שבקהילות רבות נתקשו למצוא מקום שיכיל את כל ספרי הקודש הישנים. ופעמים קרה שהחדר שיועד לאיסוף הספרים נתמלא, ואנשים הניחו את ספריהם הישנים מחוצה לו בצורה שאין בה כבוד. ופעמים קרה שהוליכו את הספרים מחוץ לעיר כדי לקוברם באדמה, ובאו גויים ולקחום כדי להשתמש בהם לצרכי קינוח בבית הכסא.

לפיכך היו בין גדולי ישראל אחדים שהורו לשרוף את הספרים הישנים בצנעה, כדי שלא יגיעו לידי ביזיון. אבל דעת רוב הפוסקים שאסור לשרוף ספרי קודש ישנים, אלא חובה לגונזם על ידי קבורה.[10]

אמנם עיתון שרובו חול ונדפסו בו גם דברי תורה, מותר להניח בפח, משום שמגמת ההדפסה של העיתון אינה לשם מטרת קודש. ואף העמוד שיש בו דברי תורה נדפס כדי שיקראו בו לזמן קצר בלבד ואח”כ יזרקו את העיתון, לפיכך, לא חלה קדושה על אותו הדף. אמנם נכון להניחו בפח באופן מכובד, היינו שדברי התורה לא יהיו גלויים אלא מוסתרים בדפים אחרים. ואם הפח מזוהם מאוד, נכון לעטוף את העיתון בשקית או נייר נוסף.

כאשר עוסקים בהדפסת ספר קודש, לפני תחילת ההדפסה מדפיסים דפים לצרכי הגהה, כדי לבדוק אם ישנן שגיאות דפוס בספר. לדעת רוב הפוסקים אין באותם הדפים קדושה, הואיל ומלכתחילה נדפסו אך ורק כדי שיקראו בהם פעם אחת בלבד כדי להגיה את הספר משגיאות.[11]

בתקופה האחרונה התעוררה בעיה חדשה, דפים רבים של דברי תורה לפרשת שבוע מודפסים לכבוד שבת, ובסוף כל שבת נערמים דפים רבים, והשאלה האם חייבים לגונזם. מצד אחד דפים אלו נדפסו כדי שילמדו בהם, ולא ניתן לומר שמלכתחילה אין בהם קדושה כפי שאמרנו לגבי עיתון או דפים שנועדו להגהות. אולם מן הצד השני, מלכתחילה הכוונה שילמדו בהם במשך השבת בלבד ואח”כ יניחום, ויתכן שלאחר גמר הלימוד אין בהם יותר קדושה. ועוד, שיש בהם פרסומות חול מרובות. למעשה, הדעה הרווחת היא שיש להחמיר ולגונזם. ויש פוסקים חשובים שמתירים להניחם דרך כבוד בפח או במיכלי מיחזור. והרוצה להקל, רשאי לסמוך עליהם, שכן כל זמן שלא כתובים על הדפים שמות קדושים גם האוסרים מודים שהאיסור מדרבנן.

לגבי עיתוני ועלוני שבת, הואיל ורוב החומר המודפס בהם הוא של חול – פרסומות, ראיונות ומאמרי חול, לכתחילה אפשר להניחם בפח רגיל וקל וחומר במיכלים שנועדו למיחזור.[12]


[10]. בשו”ת שבות יעקב ח”ג י’ וי”ב מקל בספרי קודש מודפסים שנתבלו לשורפם בצנעה בתוך כדים או אבנים ואח”כ לקבור האפר, וזאת כדי למנוע ביזיון גדול יותר מהספרים שלא ישמרו ויגנזו כראוי. אבל רוב הפוסקים חולקים עליו, וכ”כ בשו”ת באר שבע מג, וכנסת יחזקאל לז. וכ”כ מ”א או”ח קנד, ט, ושו”ת שואל ומשיב מהד”ג טו, ומ”ב קנד, כד. וכן משמע שדעת כל הפוסקים שהקילו לגבי דפי הגהה מטעם שלא נדפסו לשם לימוד, שלעומת זאת ספרי קודש שנועדו ללימוד צריכים גניזה.

היו שרצו לחלק בין ספרים שנכתבו ביד שנתקדשו על ידי כוונת הכותב, לבין ספרים שנדפסו במכונה שלא נתקדשו ולכן אינם צריכים גניזה. אבל הפוסקים רובם ככולם דחו סברה זו, וכ”כ הט”ז יו”ד רעא, ח. ועיין בציץ אליעזר ח”ג סוף תשובה א, ובמנחת יצחק ח”א יז, ח-יב. והסכימו הפוסקים שאף אם המדפיסים היו גויים יש בספרים קדושה. ורק לעניין תשמיש המיטה יש מקילים בשעת הצורך בספרים המודפסים כשאין לו במה לכסותם. ורוב הפוסקים החמירו גם בזה, עיין מ”ב מ, ד.

והרב פיינשטיין באג”מ או”ח ד, לט, חידש, שהואיל ומעיקרא לא הותר כלל לכתוב תורה שבעל פה, וכן לא הותר לכתוב תנ”ך שלא על קלף בדיו, ורק משום ‘עת לעשות’ התירו לכותבם, ממילא כל הקדושה שבספרים אלו היא רק מטעם שלומדים בהם, ולאחר שפסקו ללמוד בהם, אין בהם יותר קדושה. ורק לאבדם בידיים אסור, אבל לגרום לאיבודם על ידי הנחתם במיכלים שמשם יילקחו למחזור אין איסור. וכל זה אמור לגבי תלמוד ומפרשים, אבל חומש שנדפס, הואיל ויש בו שמות, ומעיקרא נועד לכתיבה כיוון שהוא תורה שבכתב, אסור לגרום לאיבודו. ואף שגם בתלמוד מודפסים שמות קדושים כגון שם ‘אלהי-ם’, מכל מקום התורה ניתנה להיכתב ולכן חלה על השמות שבחומש קדושה. אבל תורה שבע”פ שלא ניתנה להכתב, רק בעת שלומדים בספרים חלה הקדושה על השמות, וכשהתבלו ואינם ראויים ללימוד, פקעה מהם הקדושה. ועוד אפשר להוסיף שאין קדושת השם חלה מהתורה בלא כוונת הכותב, וכשנכתב בלא כוונה האיסור לאבדם מדרבנן. אולם דעת רוב הפוסקים שקדמוהו, שצריך לגנוז את כל ספרי הקודש המודפסים.

[11]. בעניין הדפים שהודפסו כדי שיגיהו על ידם את הספר משגיאות דפוס, הורו רוב הפוסקים שאין בהם קדושה, והטעם העיקרי לכך, מפני שייעודם אינו ללימוד אלא להגהה, לפיכך לא חלה עליהם קדושה. וכן כתב הנצי”ב בשו”ת משיב דבר ב, פ, שהאיסור לאבד הוא כשהתכוונו שישתמשו בהם בקדושתם, וכאן נדפסו כדי לאבדם. וכ”כ בשו”ת עין יצחק ה-ז, שאם מלכתחילה היה ברור שהגליונות מודפסים לצורך הגהה – מותר אח”כ לשורפם, וטוב שיתנו על כך מתחילה, ועדיף לשורפם על ידי קטן שאינו יהודי. ובשו”ת אחיעזר יו”ד מח התיר לאבדם ע”י אמירה לגוי. (ובשו”ת אבני נזר יו”ד שעו, כתב שכל זמן שלא החלו ללמוד בספרים עדיין לא חלה עליהם קדושה, ואין איסור לאבדם). וכן היקל בציץ אליעזר ג, א, לשרוף את עלי ההגהות אבל לא להשליכם באשפה דרך ביזיון. ונלענ”ד שאם מניחם בתוך קופסה באשפה אין בזה ביזיון. ופשוט שהמקילים לעניין ספרי קודש שהתבלו יקלו גם בגליונות הגהה ובגליונות מקולקלים. מנגד, יש מחמירים, המגן גיבורים כמובא בשדי חמד קונטרס באר בשדי מכתב ח’ ור’ שלמה הכהן מווילנא במכתב י”ב שם. וכ”כ עיקרי הד”ט או”ח ח, יב, והובא בכה”ח קנד, נט. ובמור וקציעה קנד כתב שיש בגליונות הדפוס שהתקלקלו קצת קדושה אבל מותר להשתמש בהם לצורך כריכה. למעשה ההלכה כדעת רוה”פ שהקילו, כיוון שהאיסור לאבד ספרי קודש הוא מדרבנן, ואף השמות שבהם לא נתקדשו והאיסור לאבדם מדרבנן.

עיתון שיש בו דברי תורה: מצד אחד מעמדו חמור יותר, שכן אותם דברי תורה נכתבו כדי שילמדו בהם. מאידך, הכוונה היתה שילמדו בהם פעם אחת בלבד. יתר על כן, כוונת ההדפסה היתה על כלל העיתון, וכיוון שעיקרו חול, לא נתקדש. (ולסברה זו, שהיא סברת העין יצחק הסכים במנחת יצחק ח”א יז-יח, אות יט. ולמעשה כתב באות יח, שכאשר אי אפשר לגונז העיתונים מחמת ריבויים בדיעבד ישרפום כדברי השבות יעקב). ולגבי עיתונים חילוניים, פשוט שלא שייך לנהוג קדושה, שאף שבצד אחד מודפסים דברי תורה הלא בצד השני יכולים להיות דברים הפוכים לגמרי, ואיך יתכן לנהוג בדף זה מנהג קדושה. ובגניזת עיתונים חילוניים יש יותר חילול השם מקידוש השם. ואף בעיתוני חול חיוביים כמו ‘בשבע’ אפשר להקל, כיוון שעיקר הדפסתם לצורך חול. עוד צריך לציין שעיקר הביזיון שדיברו עליו הפוסקים הוא שאותם דפים נזרקו על הרצפה לעיני כל, או הונחו באשפה, שבאותם ימים היתה בה גם צואה. אבל כיום האשפה הרבה יותר נקייה ומוסתרת, ולכן המניח דפי הגהה בשקית הניילון של האשפה אין בזה כל כך ביזיון, ובמיוחד אם יעטוף את הניירות בשקית נוספת, או שיסתיר את הדף שיש בו דברי תורה על ידי דפים אחרים – אין ביזיון בהנחתו באשפה. ואת האשפה לוקחים אח”כ לשריפה, ועל זה דיברו הפוסקים המתירים. קל וחומר שאם האשפה נלקחת להטמנה שאין בזה ביזיון.

[12]. מעמדם של דפי פרשת שבוע, גבוה ממעמדם של העיתונים שיש בהם דברי תורה, מפני שעיקר מגמתם לצורך קדושה של לימוד תורה. וכן נראה שדעת רוב הפוסקים לחייבם בגניזה. אמנם יש סברה להקל בהם, מפני שנועדו ללימוד חד פעמי, וי”א שלא נתקדשו, וכפי שמשמע מתשובת הנצי”ב. וכן לפי דעת האג”מ או”ח ד, לט, לאחר גמר הלימוד בהם פסקה קדושתם. לפיכך, יש למקילים על מה לסמוך. אולם לגבי עלוני שבת שעיקרם נושאים של חול ופרסומות, אף שיש בהם דברי תורה רבים, כיוון שרוב הגיליון חול, דינו כעיתון, ואפשר לכתחילה להניחו באופן מכובד בפח. ואם עיקרו לקדושה, לכתחילה טוב לגונזו.

טו – איסור אזכרת שם שמיים לבטלה

מצוות עשה מן התורה לירא את השם, שנאמר (דברים ו, יג; י, כ): “אֶת ה’ אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא”. המשמעות הפשוטה של המצווה, שנזכור תמיד שה’ ברא את העולם ומקיים אותו בכל רגע ורגע, ומשגיח ויודע את כל אשר נעשה בו, וראוי לקיים את מצוותיו. וקל וחומר הוא, שאם אנשים מתייראים להמרות פיו של אדם מכובד כמלך, על אחת כמה וכמה שלא ימרו את פיו של מלך מלכי המלכים הקב”ה.

עוד מכלל מצווה זו, שלא להזכיר בחינם את שמו של הקב”ה. וכבר למדנו (בהלכה ח) שבשבעה שמות נקרא הקב”ה בתורה, וכל שם מבטא צד אחר בגילוי של ה’ בעולם, ומפני הכבוד אסור להזכיר אחד מן השמות האלו לבטלה (שו”ת רע”א כה).

אם הזכיר אדם בטעות את שם ה’, מיד ימשיך וישבח אותו, כגון שימשיך ויאמר: “ברוך הוא לעולם ועד” או “גדול הוא ומהולל מאוד”, ועל ידי כך יתקן את דבריו שלא יזכיר שם ה’ לבטלה (רמב”ם הל’ שבועות יב, יא).

בכל מקום שמזכירים את השם באופן מכובד, היינו בדרך לימוד ותפילה, זוכים לעשירות, שנאמר (שמות כ, כא): “בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ”. אבל אם מזכירים אותו לבטלה, גורמים לעניות (נדרים ז, ב).

השומע את חבירו מזכיר במזיד שם שמיים לבטלה, צריך לנדותו מיד בינו לבין עצמו, היינו בליבו, ומיד לאחר מכן להתיר את הנידוי, ואף זה בינו לבין עצמו. דין המנודה הוא שהציבור פורש ממנו, ואין אוכלים עימו, ואסור לו לכבס את בגדיו ולהסתפר אלא עליו לנהוג כאבל. אבל במקרה זה, כיוון שהיו אנשים פרוצים בעוון זה, הורו שהשומע ינדה אותו בינו לבין עצמו, כדי שמצד אחד לא יהיה אדיש לחטאו ויעניש אותו בכך כפי שהיה ראוי, ומצד שני, יתיר מיד את הנידוי, כדי שלא להרבות במנודים (עיין רמב”ם הל’ שבועות יב, ט, שו”ע יו”ד שלד, לז).

טז – האם מבטאים שם ה’ בעת הלימוד

למדנו שאסור להזכיר שם שמיים לבטלה. אך ראוי לברר מתי נחשבת אזכרת השם לבטלה. ברור שכאשר מתפללים צריכים להזכיר את השם, ואזכרות אלו הן חלק מהתפילה. וכן כאשר לומדים תנ”ך, קוראים את הפסוקים בשלמות.

השאלה, האם כאשר לומדים תלמוד ובו מוזכרים פסוקים מן המקרא עם שמות של הקב”ה, צריך להזכיר את השמות כפי שכתוב בפסוק או צריך לשנות ולומר ‘אלוקים’ במקום
‘א-לוהים’, ו’השם’ במקום ‘אדנ-י’.

להלכה מוסכם שהלומד גמרא רשאי לקרוא את השמות המוזכרים בה (מ”ב רטו, יד). אמנם בפועל רבים נוהגים שלא להזכיר את שמות ה’ במפורש, אלא במקום שנאמר בפסוק ‘אדנ-י’ אומרים ‘השם’, ובשמות שיש בהם אות ‘ה’, מחליפים אותה באות ‘ק’. למשל במקום ‘אלוהים’ אומרים ‘אלוקים’, ובמקום ‘אלוהינו’ אומרים ‘אלוקינו’, ובמקום ‘י-ה’ אומרים ‘קה’. והיו בין הפוסקים שחיזקו מנהג זהירות זה (ערוה”ש רטו, ב), אבל רוב הפוסקים סוברים שעדיף לקרוא את הגמרא תוך הזכרת השמות במפורש (שאלת יעבץ ח”א פא; ועיין אג”מ או”ח ב, נו, ויחו”ד ג, יג).[13]

בתלמוד מוזכרות גם ברכות, ונחלקו הפוסקים אם לקרותן תוך אזכרת שם שמיים. לדעת ה’שאלת-יעבץ’ (ח”א פא) יש לקוראן תוך הזכרת שם שמיים. אבל רוב הפוסקים כתבו שאין להזכיר את השם בקריאתן, שאם יזכיר את השם ייחשב כאומר ברכה לבטלה. ולכן ישנה ויאמר ‘השם’ במקום ‘אדנ-י’. אבל כאשר מלמדים קטן או אדם שעדיין איננו יודע לברך, יש להקריא לפניו את הברכה תוך אזכרת השם, ואף הוא צריך לחזור ולתרגל את הברכה באזכרת השם. ולאחר שכבר למד כיצד לברך, כשיקרא בתלמוד את נוסח הברכות יאמר ‘השם’ ולא יזכיר שם שמיים במפורש. (מ”ב רטו, יד, עפ”י מ”א, א”ר, שועה”ר ועוד).

עוד הועלתה שאלה, מה דין קלטת שהוקלטו בה תפילות ודרשות שנזכר בהן שם שמיים. האם מותר להשמיעה או שיש בזה חשש אזכרת שם שמיים לבטלה? וכן האם מותר למחוק הקלטות אלו?

לעניין השמעת ההקלטה אין איסור, משום שרק אמירת שם שמיים לבטלה אסור, אבל אם המכונה משמיעה שם שמיים אין איסור, רק שיזהרו שהשמעת השם תהיה באופן מכובד, והמקום יהיה נקי, שאם לא כן יש בזה ביזיון לקדושת השם (אג”מ יו”ד א, קעג).

לעניין מחיקת הקלטת, דעת רוב הפוסקים שאין בזה איסור, כיוון שאין ממשות של כתב בקלטת, אלא שבכל זאת היו שחששו שמא הדבר נראה כמחיקה וכפגיעה בשם שמיים. ושמעתי מהרב מרדכי אליהו זצ”ל הלכה למעשה, שאין להתחיל את המחיקה משם השם, אבל אם מתחילים את המחיקה לפני כן, הרי שהמחיקה בגרמא ואין בזה איסור. וכן אין איסור במחיקת קבצי שמע או טקסט במחשב שיש בהם שם ה’.[14]


[13]. גם כאשר רוצים לשבח את הקב”ה בתוך דרשה או דבר תורה, מצד הדין מותר להזכיר את שם ה’, אלא שנוהגים לשנות, ולהזכירו בכינוי ‘השם’ או הקב”ה, כדי שלא להרבות בהזכרת שם שמיים ומחשש שמא יפסיק באמצע המשפט ונמצא שהזכיר שם שמיים לבטלה.

[14]. באג”מ יו”ד ב, קמב, כתב שאין במחיקה איסור, רק שהדבר נראה מכוער, ולכן יש למוחקו בגרמא. וביבי”א ח”ד יו”ד כ, מרחיב בביאור שאין בזה איסור מחיקת השם. עוד עיין בציץ אליעזר יג, א, שכעיקרון הסכים לדעתם. גם במנחת יצחק ג, קב, כתב שאין בזה איסור, ורק שלכתחילה אין למוחקו כי דינו כדין סימן של השם. והציע למוחקו על ידי גוי או קטן. ונראה שכאשר מוחקים את כל הקלטת, אין בזה ביזיון וגם הדבר נחשב גרמא לכמה שיטות, ולכן אין בזה איסור.

יז – האם יש קדושה בכתב אשורי?

מעלה מיוחדת ישנה בלשון העברית שהיא לשון הקודש שבה ניתנה התורה, וגם העולם שנברא על ידי אמירה ודיבור של הקב”ה, נברא על ידי דיבור בלשון הקודש. נמצא שהמילים בשפה העברית מבטאות בצורה המושלמת ביותר את המהות הפנימית של כל דבר ועניין בעולם. גם הכתב האשורי שבו כותבים את התורה, מבטא באופן השלם ביותר את משמעותה הפנימית של כל אות ומילה.

כיוון שכך, היו מגדולי ישראל שנהגו קדושה בכתיבה האשורית, והשתדלו שלא לכתוב בלשון הקודש דברים של חול (רבנו ירוחם נתיב ב’ יט, ע”ב; רמ”א יו”ד רפד, ב; פ”ת רפג, ג בשם הרדב”ז).

ויש אומרים שזו הסיבה שבקהילות רבות נהגו לשנות את הכתיבה של האותיות עד שנראות ככתב אחר מהכתב האשורי, כדי שיוכלו להשתמש בו בדברי חול. ולשם כך נתחבר ‘כתב רש”י’, שאותיותיו מקבילות לאותיות העבריות, אלא שצורתן שונה (רבנו ירוחם שם, מהר”ם אלשקר ע”ד).

אף לגבי כתיבת הזמנה לחתונה ומסיבת בר ובת מצווה, נחלקו הדעות. לדעת שו”ת ‘רב-פעלים’ (ח”ד יו”ד לב), מפני קדושתו של הכתב שכותבים בו ספר תורה, אין לכתוב בו הזמנות. ואילו לדעת ה’כתב-סופר’ (אה”ע כב), אין בזה איסור.

עוד הורו מקצת הפוסקים, שאין לקנח לכלוך וצואה בנייר שנכתבו עליו אותיות בכתב של ספר תורה (חוות יאיר קו).

גם לגבי כתב הדפוס שלנו, יש מחמירים להחשיבו ככתב אשורי, מפני שאותיותיו דומות לכתב אשורי (גיליון מהרש”א יו”ד רפד). אבל למעשה אין דין אותיות הדפוס המקובלות ככתב אשורי. מפני שישנם מספר הבדלים משמעותיים בין צורת האותיות שבספר התורה לאותיות הדפוס, עד שאם יכתבו בספר תורה אותיות כצורת אותיות הדפוס – הספר יהיה פסול. לפיכך מותר לכתחילה להשתמש באותיות הדפוס לצורך חול, וכן נוהגים.

אבל אין לקנח את הצואה בנייר שמודפסות עליו אותיות עבריות, שהואיל והן דומות לכתב אשורי, יש להימנע משימוש של גנאי בנייר שמודפסות עליו אותיות אלו. ורק כאשר אין שום ברירה, מפני כבוד הבריות, אפשר להקל לקנח בו.

לגבי קריאת עיתון או ספר חול בשירותים, יש שרצו לאסור מפני הקדושה שבאותיות הדומות לכתב אשורי. אבל דעת רוב הפוסקים שאין בזה איסור, וכן נהג רבי יעקב עמדין בעצמו לקרוא בשירותים ספרי פילוסופיה שמודפסים בעברית (שאלת יעבץ א, י; ציץ אליעזר טו, ז).

דילוג לתוכן