ג – זהירות בקדושתו בהולכתו ונגיעה בו

לעיתים צריך להוליך ספר תורה ממקום למקום, כגון מבית כנסת אחד לבית כנסת שני, באותה העיר או בעיר אחרת. גם בעת שמוליכים אותו יש לשמור על כבודו. בזמן שהיו רוכבים על חמורים, לדעת הרא”ש מותר היה להניחו בתיק שקשור אל החמור מאחוריו, ולדעת הרמב”ם צריך הרוכב לשאת את הספר בחיקו, ורק בשעת הסכנה מותר לשמור על הספר באופן אחר, כדי שהליסטים לא ירגישו בו, וכך נפסק ב’שולחן-ערוך’ (יו”ד רפב, ג).

כיום כשנוסעים במכונית, יש להשתדל, אם אפשר, שיהיה נוסע נוסף שיישא את ספר התורה בחיקו. ואם אין שם נוסע נוסף, יעטוף את הספר בטלית ויניח אותו בצורה מכובדת על אחד המושבים, תוך דאגה שלא יפול ממקום מושבו. בשעת הצורך, מותר להניחו בדרך מכובדת בתא המטען, כגון על שמיכה.

יש שכתבו שבעת שמוליכים ספר תורה מבית כנסת אחד לשני, טוב שילווהו עשרה אנשים כדי לכבדו (בית לחם יהודה בשם רקנאטי; והובא בכה”ח או”ח קלה, עד). אבל להלכה אין חובה לעשות כן, ורק כאשר ממילא ישנם עשרה אנשים שהולכים לאותו מקום, מוטב שימתינו וילכו עם ספר התורה.[3]

רבים נוהגים שבשעה שצריכים להוליך את ספר התורה לדרך רחוקה, כגון שטסים ממדינה למדינה, פוסלים את ספר התורה על ידי התרת התפירה שלו באחד המקומות, ועל ידי כך קדושתו החמורה פוקעת, ואין פגיעה בכבוד הספר בשעה שמוליכים אותו (כה”ח קלה, עד, עפ”י פתה”ד וחק”ל).

מפני קדושתו של ספר התורה, אין לנגוע בקלף שלו בידיים חשופות, אלא נוגעים בעמודים שעליהם הספר גלול. וכשצריך לסדר את הקלף בעת שגוללים את ספר התורה, עוטפים את היד במטפחת או בטלית ומסדרים את הקלף. ורק לצורך, כגון סופר שמתקן את ספר התורה, מותר לנגוע בידיים חשופות בקלף, וטוב ליטול את הידיים לפני כן (שו”ע או”ח קמז, א; מ”ב א).

וכל זה דווקא בספר תורה שכתוב בדיו על קלף, אבל בתנ”ך מודפס מותר לנגוע בידיים חשופות, ובתנאי שהידיים תהיינה נקיות.


[3]. מפני כבודו של ספר התורה, יש ללכת לבית הכנסת כדי לקרוא בו, ואין מוליכים אותו לביתו של אדם כדי לקרוא בו שם. ואפילו מי שמחמת אונסו אינו יכול לבוא לבית הכנסת, כגון שהוא חולה או אסור בבית האסורים, אין מוליכים את ספר התורה אצלו כדי לקרוא בו שם במניין שעשו לו. אבל מותר להכין מקום לספר התורה ולהביאו לשם יום או יומיים לפני הקריאה, או שיביאוהו קצת לפני הקריאה ויניחוהו שם עוד יום או יומיים, שבאופן זה אין נראה שמביאים את ספר התורה לצורך אדם (שו”ע רמ”א או”ח קלה, יג). וכך נוהגים להביא לבית האבל ספר תורה למשך מספר ימים. לדעת הרמ”א לצורך אדם גדול מותר להביא ס”ת אפילו כדי להחזירו מיד, ולשו”ע אסור (כה”ח קלה, פד). ויש חולקים על השו”ע וסוברים שלצורך מי שמחמת אונסו לא יכול לבא לבית הכנסת, מותר להביא ס”ת, וכתב במ”ב קלה, מו, שיש להקל בזה לקריאת ‘זכור’ שהיא מהתורה, ואף לצורך פרשת ‘פרה’ שי”א שהיא מהתורה. ולשו”ע אסור (כה”ח פה). עוד כתב בבאו”ה שאם יש מניין שאינם יכולים לבוא לבית הכנסת, מותר להביא להם את ספר התורה גם כאשר צריכים להחזיר אותו מיד לאחר הקריאה. לפיכך, מותר להביא ספר תורה למניין חיילים שמתאמנים בשטח, כדי שיקראו בו, גם אם צריכים להחזירו מיד בתום התפילה. כיוצא בזה, מותר להוליך ס”ת מבית כנסת למניין של משפחה שעורכת שמחה, שאין זה לצורך יחיד. ק”ו כאשר המניין שלהם באותו מתחם, אף שהוא בבניין אחר.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן