יב – ‘שלום’

מאחר שאסור מהתורה למחוק את אחד מהשמות הקדושים, נזהרים שלא לכותבם בחינם, וכן שלא לכותבם בעיתון או במכתב שעתיד אחר כך להיזרק.

השאלה מה הדין לגבי כתיבת ‘שלום’ במכתב או בעיתון, שכן אחד משמותיו של הקב”ה הוא ‘שלום’ (שבת י, ב). לכן מנהג ישראל לומר ‘שלום’ בעת שנפגשים זה עם זה, הכוונה לרמוז בכך, שקשרי הידידות והאהבה בעם ישראל מבוססים על שמו של ה’, וכך הידידות עמוקה ואמיתית יותר, שכן היא ביטוי לאחדות העליונה. עוד רמז יש בזה, שכל ייעודו של עמנו הוא לגלות את שמו של ה’ בעולם, ועל ידי כך לעשות בו שלום וליצור בו תהליך של השתלמות, ועל כן כשנפגשים אומרים שלום זה לזה כדי להזכיר מגמה עליונה זו.

נחזור להלכה, כיוון ששמו של הקב”ה ‘שלום’, אסור לאדם לומר לחבירו ‘שלום’ בבית המרחץ במקום שנמצאים שם אנשים ערומים, וכן אסור לומר ‘שלום’ בבית הכסא (שבת י, ב; שו”ע או”ח פד). לעומת זאת כאשר מנו חכמים את השמות שאסור למוחקם לא הזכירו את השם ‘שלום’.

לפיכך מעמדו של השם ‘שלום’ הוא מעמד ביניים, מצד אחד מותר למחוק את המילה ‘שלום’ ואין צריך לגנוז מכתב שכתוב בו ‘שלום’. ומאידך אסור לבזותו, ולכן אין להשתמש במכתב זה תשמיש גנאי ואין לומר ‘שלום’ במקומות מטונפים. הסיבה לכך, שאכן מצד אחד המילה ‘שלום’ מתארת מצב אנושי של ידידות ואהבה, ובתיאור מצב זה אין קדושה, אלא שמנגד אנו יודעים ששורש השלום בעולם נובע מבורא עולם. ולכן יש במילה זו קדושה מסוימת, ואסור לבזותה ולאומרה במקומות מטונפים. כך היא דעת רוב הפוסקים (תשובות הרא”ש כלל ג’ ט”ו; ש”ך יו”ד רעו, טז).

אמנם יש שהחמירו בזה וחששו לדעה הסוברת שגם ‘שלום’ הוא מן השמות שאסור למוחקם, ויש לגנוז מכתב שכתוב בו ‘שלום’. והמחמירים כשיטה זו נוהגים לכתוב ‘שלום’ במכתב תוך השמטת האות האחרונה (שלו’). וכל זה רק לגבי כתיבת ‘שלום’ כמילת ברכה, אבל לכתוב ברכה שיהיה שלום בינו ובין שכניו, או לספר שנעשה שלום בין יריבים, לכל הדעות מותר.

למעשה, ההלכה כדעת המקילים שמותר לכתוב במכתב ברכת ‘שלום’, ואין צורך לגנוז מכתב זה. והרוצה להחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה.

עוד נחלקו הפוסקים אם מותר להזכיר שם אדם שקוראים לו ‘שלום’ במקומות מטונפים. יש אוסרים, הואיל ויש בכך ביזיון לשם ‘שלום’ (מ”א). ויש מתירים, הואיל והכוונה לשם אדם, ולא למושג השלום (ט”ז). וכן הלכה הואיל וזו מחלוקת בדברי חכמים, וכן נוהגים למעשה, ויש מחמירים (מ”ב פד, ו). [8]


[8]. יסוד ההלכה לעניין ‘שלום’ שנוי במחלוקת ראשונים, לדעת הרא”ש כלל ג’ ט”ו, עיקר שם ‘שלום’ אינו שמו של הקב”ה, אלא כיוון שהשלום פעולתו, הרי הוא נקרא על שם פעולתו. מנגד, לדעת התוס’ סוטה י, א, ‘שלום’ הוא מן השמות שאינם נמחקים. הרמ”א ביו”ד רעו, יג, כתב: “יש נזהרים אפילו במילת ‘שלום’ שלא לגמור כתיבתו”, מלשונו משמע שאינו סובר שכך ההלכה אלא שיש נזהרים בזה ויש מקום לחומרתם. וכן כתב הש”ך רעו, טז, שאין העולם נוהגים כן, וכתב בנקודות הכסף, שמדברי כל שאר הפוסקים משמע שלא כדעת התוס’. וכוונתו שבכל המקומות שנזכרו בהם השמות שאינם נמחקים לא נזכר השם ‘שלום’, וכך כתב הרמב”ם הל’ יסודי התורה ו, ב, שיש שבעה שמות שאינם נמחקים, וכ”כ בשו”ע רעו, ט; והגר”א שם ס”ק כ”ד וכ”ט. וכ”כ שועה”ר או”ח פה, ג, שאף שאין אומרים ‘שלום’ בבית המרחץ, מותר למחוק שם זה. וכן כתב מ”ב פה, י. הרי שבעיקר הדין דעתם כרא”ש, ש’שלום’ אינו שם ומותר למוחקו. ולמעשה הלכה כדברי המקילים, א’ מפני שזוהי דעת רוב הפוסקים, ב’ מפני שכל הספק הוא בדין מדברי חכמים, שכל זמן שלא כתב את השם לשם קדושה אין איסור מן התורה למוחקו. בכל אופן יש מקור לדברי המחמירים. אלא שכתב הרדב”ז (הובא בפ”ת רעו, כח) שאם כתב ‘שלום’ בהקשר של סיפור דברים, כגון שנעשה שלום בין יריבים, אין להחמיר. והוסיף על פי סברתו באג”מ או”ח ח”ד מ, ג, שאם כותב בראש המכתב “שלום וברכה” ברור שאין כוונתו לכתוב שם השם, וגם לפי התוספות אפשר להקל. ורק אם כותב ‘שלום’ לבד או “שלום עמך” יש מקום להחמיר. ←

אגב, יש לציין שאין לתלות מחלוקת לעניין כתיבת ‘שלום’ במחלוקת לעניין קריאה לאדם ששמו ‘שלום’ במקום הטינופת המובאת בהמשך, שאף המקילים לעניין כתיבה, אולי יחמירו לעניין אמירת השם, שבאמירה בקול יש יותר ביזיון מאשר כתיבה במכתב. שכל החשש מהביזיון של המכתב כשיונח בפח, וההנחה בפח אמנם אינה גניזה אך גם אינה ביזיון כל כך, ובמיוחד כשהמכתב מונח בתוך חבילה של דפים או בשקית ניילון מיוחדת. ועוד, שהכתיבה אינה בכתב אשורי, ולדעת התשב”ץ א, ב, אין בה קדושה (אמנם בספר צדקה ומשפט פרק ט”ז הערה פ’ משווה בין שתי המחלוקות).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן