יד – גניזת ספרי קודש מודפסים

ספר תורה שהתבלה עד שאין ראוי לקרוא בו יותר – נותנים בכלי חרס וקוברים בקבר תלמיד חכם, וזוהי גניזתו (מגילה כו, ב; שו”ע יו”ד רפב, י). דין זה נאמר לגבי ספר תורה שנכתב בדיו על קלף.

השאלה מה דינם של שאר כתבי הקודש שאינם מכלל תורה שבכתב, וכן מה דינם של ספרים שנדפסו על ידי מכונה. האם גם אותם צריכים לגנוז? שאלה זו הפכה בתקופה האחרונה לשאלה בוערת. ספרי הקודש המודפסים הולכים ומתרבים, והשאלה מה לעשות בכל אותם ספרים ישנים שאינם ראויים יותר לשימוש.

ראוי לבאר כי מתחילה היה אסור לכתוב את התורה שבעל פה, ורק לאחר חורבן הבית השני, כשנוכחו חכמים לדעת שאם דברי התורה שבעל פה לא ייכתבו הם עלולים להישכח, הותר לכותבם. בתחילה היו הספרים מועטים ובמשך הדורות נתרבו. במיוחד לאחר שהתחדש הדפוס לפני יותר מחמש מאות וחמישים שנה, החלו הספרים להיות נפוצים, מחירם ירד, יותר אנשים היו מסוגלים לקנותם, ויותר רבנים יכלו להדפיס את חידושיהם. וכל ספר שהתבלה הונח במקומות האיסוף של הגניזה, עד שבקהילות רבות נתקשו למצוא מקום שיכיל את כל ספרי הקודש הישנים. ופעמים קרה שהחדר שיועד לאיסוף הספרים נתמלא, ואנשים הניחו את ספריהם הישנים מחוצה לו בצורה שאין בה כבוד. ופעמים קרה שהוליכו את הספרים מחוץ לעיר כדי לקוברם באדמה, ובאו גויים ולקחום כדי להשתמש בהם לצרכי קינוח בבית הכסא.

לפיכך היו בין גדולי ישראל אחדים שהורו לשרוף את הספרים הישנים בצנעה, כדי שלא יגיעו לידי ביזיון. אבל דעת רוב הפוסקים שאסור לשרוף ספרי קודש ישנים, אלא חובה לגונזם על ידי קבורה.[10]

אמנם עיתון שרובו חול ונדפסו בו גם דברי תורה, מותר להניח בפח, משום שמגמת ההדפסה של העיתון אינה לשם מטרת קודש. ואף העמוד שיש בו דברי תורה נדפס כדי שיקראו בו לזמן קצר בלבד ואח”כ יזרקו את העיתון, לפיכך, לא חלה קדושה על אותו הדף. אמנם נכון להניחו בפח באופן מכובד, היינו שדברי התורה לא יהיו גלויים אלא מוסתרים בדפים אחרים. ואם הפח מזוהם מאוד, נכון לעטוף את העיתון בשקית או נייר נוסף.

כאשר עוסקים בהדפסת ספר קודש, לפני תחילת ההדפסה מדפיסים דפים לצרכי הגהה, כדי לבדוק אם ישנן שגיאות דפוס בספר. לדעת רוב הפוסקים אין באותם הדפים קדושה, הואיל ומלכתחילה נדפסו אך ורק כדי שיקראו בהם פעם אחת בלבד כדי להגיה את הספר משגיאות.[11]

בתקופה האחרונה התעוררה בעיה חדשה, דפים רבים של דברי תורה לפרשת שבוע מודפסים לכבוד שבת, ובסוף כל שבת נערמים דפים רבים, והשאלה האם חייבים לגונזם. מצד אחד דפים אלו נדפסו כדי שילמדו בהם, ולא ניתן לומר שמלכתחילה אין בהם קדושה כפי שאמרנו לגבי עיתון או דפים שנועדו להגהות. אולם מן הצד השני, מלכתחילה הכוונה שילמדו בהם במשך השבת בלבד ואח”כ יניחום, ויתכן שלאחר גמר הלימוד אין בהם יותר קדושה. ועוד, שיש בהם פרסומות חול מרובות. למעשה, הדעה הרווחת היא שיש להחמיר ולגונזם. ויש פוסקים חשובים שמתירים להניחם דרך כבוד בפח או במיכלי מיחזור. והרוצה להקל, רשאי לסמוך עליהם, שכן כל זמן שלא כתובים על הדפים שמות קדושים גם האוסרים מודים שהאיסור מדרבנן.

לגבי עיתוני ועלוני שבת, הואיל ורוב החומר המודפס בהם הוא של חול – פרסומות, ראיונות ומאמרי חול, לכתחילה אפשר להניחם בפח רגיל וקל וחומר במיכלים שנועדו למיחזור.[12]


[10]. בשו”ת שבות יעקב ח”ג י’ וי”ב מקל בספרי קודש מודפסים שנתבלו לשורפם בצנעה בתוך כדים או אבנים ואח”כ לקבור האפר, וזאת כדי למנוע ביזיון גדול יותר מהספרים שלא ישמרו ויגנזו כראוי. אבל רוב הפוסקים חולקים עליו, וכ”כ בשו”ת באר שבע מג, וכנסת יחזקאל לז. וכ”כ מ”א או”ח קנד, ט, ושו”ת שואל ומשיב מהד”ג טו, ומ”ב קנד, כד. וכן משמע שדעת כל הפוסקים שהקילו לגבי דפי הגהה מטעם שלא נדפסו לשם לימוד, שלעומת זאת ספרי קודש שנועדו ללימוד צריכים גניזה.

היו שרצו לחלק בין ספרים שנכתבו ביד שנתקדשו על ידי כוונת הכותב, לבין ספרים שנדפסו במכונה שלא נתקדשו ולכן אינם צריכים גניזה. אבל הפוסקים רובם ככולם דחו סברה זו, וכ”כ הט”ז יו”ד רעא, ח. ועיין בציץ אליעזר ח”ג סוף תשובה א, ובמנחת יצחק ח”א יז, ח-יב. והסכימו הפוסקים שאף אם המדפיסים היו גויים יש בספרים קדושה. ורק לעניין תשמיש המיטה יש מקילים בשעת הצורך בספרים המודפסים כשאין לו במה לכסותם. ורוב הפוסקים החמירו גם בזה, עיין מ”ב מ, ד.

והרב פיינשטיין באג”מ או”ח ד, לט, חידש, שהואיל ומעיקרא לא הותר כלל לכתוב תורה שבעל פה, וכן לא הותר לכתוב תנ”ך שלא על קלף בדיו, ורק משום ‘עת לעשות’ התירו לכותבם, ממילא כל הקדושה שבספרים אלו היא רק מטעם שלומדים בהם, ולאחר שפסקו ללמוד בהם, אין בהם יותר קדושה. ורק לאבדם בידיים אסור, אבל לגרום לאיבודם על ידי הנחתם במיכלים שמשם יילקחו למחזור אין איסור. וכל זה אמור לגבי תלמוד ומפרשים, אבל חומש שנדפס, הואיל ויש בו שמות, ומעיקרא נועד לכתיבה כיוון שהוא תורה שבכתב, אסור לגרום לאיבודו. ואף שגם בתלמוד מודפסים שמות קדושים כגון שם ‘אלהי-ם’, מכל מקום התורה ניתנה להיכתב ולכן חלה על השמות שבחומש קדושה. אבל תורה שבע”פ שלא ניתנה להכתב, רק בעת שלומדים בספרים חלה הקדושה על השמות, וכשהתבלו ואינם ראויים ללימוד, פקעה מהם הקדושה. ועוד אפשר להוסיף שאין קדושת השם חלה מהתורה בלא כוונת הכותב, וכשנכתב בלא כוונה האיסור לאבדם מדרבנן. אולם דעת רוב הפוסקים שקדמוהו, שצריך לגנוז את כל ספרי הקודש המודפסים.

[11]. בעניין הדפים שהודפסו כדי שיגיהו על ידם את הספר משגיאות דפוס, הורו רוב הפוסקים שאין בהם קדושה, והטעם העיקרי לכך, מפני שייעודם אינו ללימוד אלא להגהה, לפיכך לא חלה עליהם קדושה. וכן כתב הנצי”ב בשו”ת משיב דבר ב, פ, שהאיסור לאבד הוא כשהתכוונו שישתמשו בהם בקדושתם, וכאן נדפסו כדי לאבדם. וכ”כ בשו”ת עין יצחק ה-ז, שאם מלכתחילה היה ברור שהגליונות מודפסים לצורך הגהה – מותר אח”כ לשורפם, וטוב שיתנו על כך מתחילה, ועדיף לשורפם על ידי קטן שאינו יהודי. ובשו”ת אחיעזר יו”ד מח התיר לאבדם ע”י אמירה לגוי. (ובשו”ת אבני נזר יו”ד שעו, כתב שכל זמן שלא החלו ללמוד בספרים עדיין לא חלה עליהם קדושה, ואין איסור לאבדם). וכן היקל בציץ אליעזר ג, א, לשרוף את עלי ההגהות אבל לא להשליכם באשפה דרך ביזיון. ונלענ”ד שאם מניחם בתוך קופסה באשפה אין בזה ביזיון. ופשוט שהמקילים לעניין ספרי קודש שהתבלו יקלו גם בגליונות הגהה ובגליונות מקולקלים. מנגד, יש מחמירים, המגן גיבורים כמובא בשדי חמד קונטרס באר בשדי מכתב ח’ ור’ שלמה הכהן מווילנא במכתב י”ב שם. וכ”כ עיקרי הד”ט או”ח ח, יב, והובא בכה”ח קנד, נט. ובמור וקציעה קנד כתב שיש בגליונות הדפוס שהתקלקלו קצת קדושה אבל מותר להשתמש בהם לצורך כריכה. למעשה ההלכה כדעת רוה”פ שהקילו, כיוון שהאיסור לאבד ספרי קודש הוא מדרבנן, ואף השמות שבהם לא נתקדשו והאיסור לאבדם מדרבנן.

עיתון שיש בו דברי תורה: מצד אחד מעמדו חמור יותר, שכן אותם דברי תורה נכתבו כדי שילמדו בהם. מאידך, הכוונה היתה שילמדו בהם פעם אחת בלבד. יתר על כן, כוונת ההדפסה היתה על כלל העיתון, וכיוון שעיקרו חול, לא נתקדש. (ולסברה זו, שהיא סברת העין יצחק הסכים במנחת יצחק ח”א יז-יח, אות יט. ולמעשה כתב באות יח, שכאשר אי אפשר לגונז העיתונים מחמת ריבויים בדיעבד ישרפום כדברי השבות יעקב). ולגבי עיתונים חילוניים, פשוט שלא שייך לנהוג קדושה, שאף שבצד אחד מודפסים דברי תורה הלא בצד השני יכולים להיות דברים הפוכים לגמרי, ואיך יתכן לנהוג בדף זה מנהג קדושה. ובגניזת עיתונים חילוניים יש יותר חילול השם מקידוש השם. ואף בעיתוני חול חיוביים כמו ‘בשבע’ אפשר להקל, כיוון שעיקר הדפסתם לצורך חול. עוד צריך לציין שעיקר הביזיון שדיברו עליו הפוסקים הוא שאותם דפים נזרקו על הרצפה לעיני כל, או הונחו באשפה, שבאותם ימים היתה בה גם צואה. אבל כיום האשפה הרבה יותר נקייה ומוסתרת, ולכן המניח דפי הגהה בשקית הניילון של האשפה אין בזה כל כך ביזיון, ובמיוחד אם יעטוף את הניירות בשקית נוספת, או שיסתיר את הדף שיש בו דברי תורה על ידי דפים אחרים – אין ביזיון בהנחתו באשפה. ואת האשפה לוקחים אח”כ לשריפה, ועל זה דיברו הפוסקים המתירים. קל וחומר שאם האשפה נלקחת להטמנה שאין בזה ביזיון.

[12]. מעמדם של דפי פרשת שבוע, גבוה ממעמדם של העיתונים שיש בהם דברי תורה, מפני שעיקר מגמתם לצורך קדושה של לימוד תורה. וכן נראה שדעת רוב הפוסקים לחייבם בגניזה. אמנם יש סברה להקל בהם, מפני שנועדו ללימוד חד פעמי, וי”א שלא נתקדשו, וכפי שמשמע מתשובת הנצי”ב. וכן לפי דעת האג”מ או”ח ד, לט, לאחר גמר הלימוד בהם פסקה קדושתם. לפיכך, יש למקילים על מה לסמוך. אולם לגבי עלוני שבת שעיקרם נושאים של חול ופרסומות, אף שיש בהם דברי תורה רבים, כיוון שרוב הגיליון חול, דינו כעיתון, ואפשר לכתחילה להניחו באופן מכובד בפח. ואם עיקרו לקדושה, לכתחילה טוב לגונזו.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן