ד – דין ספר תורה שנפל

במשך השנים והדורות, לעיתים אירעו אירועים מצערים, שתוך כדי פתיחת הארון והולכת ספר התורה, הנחתו או הגבהתו, ספר התורה המקודש נפל לארץ, והתעוררה שאלה מה צריך לעשות אחר אירוע מזעזע שכזה. הרי בספר התורה מתגלה דבר ה’ בעולם, וכשספר התורה מתבזה, ראוי לכל העולם להזדעזע. על כן נהגו ישראל להתעורר לתשובה אחר נפילת ספר תורה, והיו פונים לגדולי ישראל שיורו להם כיצד לנהוג.

מוסכם שהאדם שספר התורה נפל מידיו חייב לצום יום אחד, כדי לכפר על בזיון התורה שנתגלגל לידו. ואף שאין לזה מקור בתלמוד ובגדולי הראשונים, כבר נהגו בכל ישראל לחייב את זה שספר התורה נפל מידיו לצום יום אחד (משפטי שמואל יב; מהר”י ברונא קכז; מ”א או”ח מד, ה; חיים שאל א, יב). ויש שהורו שיצום שלושה ימים (ישכיל עבדי ח”ז או”ח כא).

לגבי שאר הציבור: יש שחייבו את כל הקהל שנכח בעת נפילת ספר התורה בצום, משום שלכל אחד מהמשתתפים היתה אחריות כלשהי לכבודו של ספר התורה, ויתכן שאם היה שם לב יותר למה שקורה, היה יכול למנוע את הנפילה (אמרי אש או”ח ו). ויש שהורו שכל חברי בית הכנסת, אף אלו שלא נכחו בעת הנפילה צריכים לצום, משום שלדעתם, נפילת ספר התורה היא סימן רע לכל הקהילה, שכפי הנראה אינה שומרת מספיק על כבוד התורה. וכדי לתקן את הדבר, צריכים כל חברי הקהילה לצום שלושה ימים. ורק מי שקשה לו לצום, יפדה את צומו בצדקה (דברי חיים ח”א יו”ד נט).

למעשה, דעת רוב הפוסקים, שלפי המנהג המקובל בישראל, המפיל את הספר חייב לצום יום אחד, ושאר הקהל פטורים מן הצום. אלא שעל רבני הקהילה מוטלת החובה למצוא דרכים כיצד לעורר את הציבור לכבד את התורה ולשקוד על תלמודה וקיום מצוותיה (עי’ חיד”א בחיים שאל א, יב; ציץ אליעזר ה, א). בעבר היו נוהגים לעשות זאת על ידי צומות, וכיום הדגש יותר על ריבוי צדקה לעניים ותרומות להחזקת התורה, וקביעת זמנים נוספים ללימוד התורה.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן