טו – איסור אזכרת שם שמיים לבטלה

מצוות עשה מן התורה לירא את השם, שנאמר (דברים ו, יג; י, כ): “אֶת ה’ אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא”. המשמעות הפשוטה של המצווה, שנזכור תמיד שה’ ברא את העולם ומקיים אותו בכל רגע ורגע, ומשגיח ויודע את כל אשר נעשה בו, וראוי לקיים את מצוותיו. וקל וחומר הוא, שאם אנשים מתייראים להמרות פיו של אדם מכובד כמלך, על אחת כמה וכמה שלא ימרו את פיו של מלך מלכי המלכים הקב”ה.

עוד מכלל מצווה זו, שלא להזכיר בחינם את שמו של הקב”ה. וכבר למדנו (בהלכה ח) שבשבעה שמות נקרא הקב”ה בתורה, וכל שם מבטא צד אחר בגילוי של ה’ בעולם, ומפני הכבוד אסור להזכיר אחד מן השמות האלו לבטלה (שו”ת רע”א כה).

אם הזכיר אדם בטעות את שם ה’, מיד ימשיך וישבח אותו, כגון שימשיך ויאמר: “ברוך הוא לעולם ועד” או “גדול הוא ומהולל מאוד”, ועל ידי כך יתקן את דבריו שלא יזכיר שם ה’ לבטלה (רמב”ם הל’ שבועות יב, יא).

בכל מקום שמזכירים את השם באופן מכובד, היינו בדרך לימוד ותפילה, זוכים לעשירות, שנאמר (שמות כ, כא): “בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ”. אבל אם מזכירים אותו לבטלה, גורמים לעניות (נדרים ז, ב).

השומע את חבירו מזכיר במזיד שם שמיים לבטלה, צריך לנדותו מיד בינו לבין עצמו, היינו בליבו, ומיד לאחר מכן להתיר את הנידוי, ואף זה בינו לבין עצמו. דין המנודה הוא שהציבור פורש ממנו, ואין אוכלים עימו, ואסור לו לכבס את בגדיו ולהסתפר אלא עליו לנהוג כאבל. אבל במקרה זה, כיוון שהיו אנשים פרוצים בעוון זה, הורו שהשומע ינדה אותו בינו לבין עצמו, כדי שמצד אחד לא יהיה אדיש לחטאו ויעניש אותו בכך כפי שהיה ראוי, ומצד שני, יתיר מיד את הנידוי, כדי שלא להרבות במנודים (עיין רמב”ם הל’ שבועות יב, ט, שו”ע יו”ד שלד, לז).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן