ח – שבעת השמות הקדושים ומעמדם

את הקב”ה בכבודו ובעצמו אין יכולת לשום נברא להכיר. כל מה שאנו מסוגלים להכיר הוא את גילויו בעולם. שכן הוא נתגלה לעם ישראל ולנביאיו, ולכל סוג של גילוי ישנו שם מיוחד.

בשבעה שמות קדושים נקרא הקב”ה בתורה, וכל שם מבטא גילוי מיוחד שלו בעולם. באופן כללי, שמות אלו מבטאים את היותו בורא העולם ואדוניו, ושהוא מחיה ומקיים את העולם, משגיח על בריותיו, משלם שכר טוב לצדיקים ומעניש את הרשעים, נאמן בהבטחתו ועוד משמעויות רבות ועמוקות שחכמי האמונה והקבלה הרבו לעסוק בהן.

שבעת השמות מחולקים לשלוש רמות של קדושה:

השם הקדוש ביותר הוא השם המפורש: ‘י’ ‘ה’ ‘ו’ ‘ה’, ולרוב קדושתו מותר לכותבו ואסור לאומרו. ואף בכתיבתו משתדלים למעט, ולכן כתבתיו בהפרדת אותיות, כדי שלא תחול עליו הקדושה. יש אומרים שאפילו להזכיר את אותיותיו זו אחר זו – אסור, ולכן אומרים: “יוד קי ואו קי”, ‘קי’ במקום ‘הי’, וכך נוהגים (רדב”ז ח”ה אלף ת”ח עפ”י התוס’, ח”א ה, כז).

לרוב קדושתו וחשיבותו של השם המפורש, רק בבית המקדש היו אומרים אותו, ואמרו חכמים, כל ההוגה את השם המפורש באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא (משנה סנהדרין י, א). לכן, בכל מקום שכתוב בתורה או בסידור השם המפורש: ‘י’ ‘ה’ ‘ו’ ‘ה’, קוראים אותו כשם אדנות (א-ד-נ-י) שהוא השני לו בחשיבותו (פסחים נ, א; רא”ש יומא פ”ח יט).

בבית המקדש היה הכהן הגדול מזכיר את השם המפורש בעבודת יום הכיפורים עשר פעמים. בדורות הראשונים היה מגביה את קולו, כיוון שירדו ממעלתם והיו ביניהם אנשים שאינם הגונים – היה אומרו בקול נמוך, כדי שלא ישמעו את השם המפורש (רמב”ם הל’ עבודת יוה”כ ב, ו).

גם שאר הכהנים היו רשאים לומר את השם המפורש בבית המקדש בעת שהיו מברכים ברכת כהנים (סוטה לח, א). לאחר שמת שמעון הצדיק, שהיה כהן גדול בראשית ימי בית המקדש השני, הפסיקו הכהנים להזכיר את השם המפורש בברכת כהנים בבית המקדש, מפני שלא זכו יותר לגילוי שכינה ולא היו ראויים לכך, וכן חששו שמא ילמד אותו אדם שאינו הגון (יומא לט, ב; רש”י ותוס’, רמב”ם הל’ תפילה יד, י).

השם השני בחשיבותו הוא שם אדנות, שאותיותיו הן: ‘א’ ‘ד’ ‘נ’ ‘י’. המשמעות ההלכתית של מעמדו היא שבכל פעם שכתוב בתורה או בסידור את השם המפורש, אומרים במקום זאת שם אדנות.

חמשת השמות הנוספים הם: ‘א-ל’, ‘אלהי-ם’, ‘אהי-ה’,  ‘שד-י’, ‘צבאו-ת’.[6] כמו כן ‘אלו-ה’ ו’י-ה’ הם שמות קדושים, ואינם נכללים בשבעת השמות כי שם ‘אלו-ה’ כלול בשם ‘אלהי-ם’, ושם ‘י-ה’ כלול בשם המפורש.[7] בכל השמות הללו יש לנהוג קדושה, שאין להזכירם לבטלה, וכן אסור למוחקם.


[6]. כתבתי את השמות עם קו מפריד לפני האות האחרונה, מפני שלדעת הרבה פוסקים, כל שאם היה כותב כך בספר תורה היה פסול – אין בו קדושה. ורק מצד שהוא רומז לשם השם, גם כאשר הוא נכתב כך אין לנהוג בו בזיון, ואין למוחקו אלא לצורך גדול (כך משמע מהרמ”א יו”ד רעו, י. ועי’ בתשב”ץ ח”א ב’ המובא בפ”ת רפג, ב, לעניין איסור כתיבת קטעים מהתורה, שאם כתב בכתב שפסול לס”ת אין בו איסור). אמנם בשו”ת אבני נזר יו”ד שסה כתב שקו כזה אינו חוצץ אלא מחבר את המילה, ולכן יש עליו דין שם קדוש. אבל לדעת רוב הפוסקים משמע שאין בכתיבה כזו קדושת השם. ופעם היו נוהגים לסמן ראשי תיבות באמצע כתיבת שם, כגון: אלהי”ם, אך לא כתבתי כך, כדי שלא לגרום טעות אצל חלק מהלומדים, שלא יבינו במה מדובר. ובודאי שמצד הדין היה מותר לכתוב את השם עצמו לצורך לימוד. אלא שלכתחילה עדיף להימנע, כדי שלכל הדעות לא תחול על השמות קדושה מדאורייתא, שאז האיסור לאבד את הספר הוא איסור מהתורה. לגבי השם המפורש החמרתי לכותבו בהפרדה מוחלטת של האותיות, כדי שגם לשיטת האבני נזר לא תחול עליו קדושה. לגבי שם ‘א-להים’, יש עצה נוספת להוסיף לו ‘ו’ – ‘אלוהים’, ועל ידי כך לא יחשב לשם קדוש.

[7]. שבעת השמות על פי גירסת הגר”א יו”ד רעו, יט. ואמנם בשו”ע מנה שם ‘אלו-ה’ כאחד משבעת השמות. אבל הגר”א כתב שהוא חלק משם ‘אלהי-ם’, ש’אלהי-ם’ לשון רבים ואלו-ה לשון יחיד. כמו כן מוסכם שגם שם ‘י-ה’ הוא שם קדוש, ויש מוציאים שם
‘אהי-ה אשר אהי-ה’ וכוללים ‘י-ה’ במניין שבעת השמות, אבל הגר”א מבאר ששם ‘י-ה’ כלול בשם הויה, וממילא שם ‘אהי-ה’ נמנה בשבעת השמות, וכן הגירסה ברמב”ם יסודי התורה ו, ב. ואף שגם ‘אהי-ה’ לבד שם קדוש, נזכר ‘אהי-ה אשר אהי-ה’, כדי ללמד שבאופן זה גם מילת החיבור ‘אשר’ נחשבת בכלל השם הקדוש שאסור למוחקו.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן