יב – כהנים

א – משמעות הכהונה בישראל

שני תפקידים עיקריים היו לכהנים, האחד לחנך ולהורות הלכה בישראל, שנאמר (מלאכי ב, ז): “כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ”. השני, להוסיף חסד ושלום בישראל, כשם שאהרן הכהן היה “אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה” (אבות א, יב). מסופר על אהרן הכהן שהיה יודע כיצד להשלים בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, וכמה אלפים בישראל נקראו אהרן על שמו, שאלמלא אהרן לא היו באים לעולם, שהיה משים שלום בין איש לאשתו, ועל-ידי כך חזרו ונזדווגו, והיו קוראים שם הילוד ‘אהרן’ (אבות דרבי נתן יב). שני התפקידים הללו ינקו את השראתם מעבודת הכהנים בבית המקדש בשם כל ישראל.

כדי לאפשר לכהנים לפתח את שני היסודות הללו, החכמה והחסד, קבעה התורה שהכהנים לא יקבלו נחלה בארץ-ישראל, ופרנסתם תהיה על התרומות ומתנות הכהונה שבני ישראל יעניקו להם, ועל-ידי כך יוכלו הכהנים להתפנות ללימוד התורה, לחינוך הציבור ולהדרכתו. ועל ידי שיקבלו את מתנותיהם מהישראלים, יהיו מקושרים אליהם באהבה וכבוד, ויטרחו למלא את שליחותם הרוחנית למען כלל ישראל. כמו כן, מכך שלא היו להם אדמות ולא השתתפו בתחרות הכלכלית, יכלו ביתר קלות לפתח בקרבם את האהבה ואת החסד כלפי כל העם.

האהבה היא היסוד של ברכת כהנים, שמתוך אהבתם של הכהנים לעם ישראל, הם ראויים להיות השליחים שמברכים בשם ה’ את ישראל. וזו לשון הברכה: “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה“.

כתבו הפוסקים, שכל כהן שהציבור שונא אותו, או שהוא שונא את הציבור, ואפילו שונא אדם אחד, אסור לו לברך ברכת כהנים. ואם יברך מתוך שנאה, יביא על עצמו סכנה. לכן, או שימחה לגמרי השנאה מליבו, או שיצא מבית-הכנסת לפני ברכת כהנים, כי עיקרה הוא לברך את ישראל באהבה (מ”ב קכח, לז; הרצי”ה עולת ראיה ב, תיג).

מתחילה כל הבנים הבכורים נועדו להיות כהנים, כדי שכל הציבור על כל משפחותיו יהיה קשור באופן אישי ומשפחתי לאנשי הכהונה, דבר שוודאי היה תורם לרמה הרוחנית הכללית של העם. אולם לאחר שהבנים הבכורים השתתפו יחד עם שאר העם בחטא העגל, ירדו ממדרגתם, ובמקומם נתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא, ומתוכו בני משפחת אהרן נבחרו להיות כהנים.

כפי הנראה, רעיון הבכורה הוא אמנם רעיון אידיאלי. על-ידי כהונת הבכורים, היו המשפחות כולן מקושרות לקדושה, שהרי בכל משפחה היה כהן, שכולו עסוק בענייני קדושה. ולא מדובר בסתם נציג, אלא בבכור, שהוא המכובד שבבנים, וכך גם ייעודו המקודש היה זוכה למעמד חשוב. אבל בפועל, לא הצלחנו להגשים את הרעיון הנפלא הזה, ובמקום שהבכורים ישפיעו על כלל העם, אווירת החולין הכללית טשטשה את ייחודם של הבכורים, והם נגררו אחר העם וחטאו. כדי לחנך כהנים שיהיו באמת אנשי רוח שאינם מושפעים מחיי החולין הסואנים, היה צורך להקדיש משפחה שלימה לתפקיד הכהונה, משפחה שכל תפקידה יהיה לחזק את הקדושה והרוחניות בישראל. לכן לאחר שחטאו הבכורים נבחרו אהרן ובניו להיות כהנים. ראוי לציין כאן, שיש אומרים כי לעתיד לבוא יחזרו הבכורים למעלתם, ויחד עם הכהנים ישמשו בכהונה (תיקונים חדשים לרמח”ל, נ”ד בסופו; אור החיים במדבר, ג מה; פנקסי הראי”ה פנקס א (בויסק), ו).

ב – כהנים ולויים תומכי לחימה

תפקיד חשוב נוסף היה לכהנים, לחזק את הלוחמים בצאתם למלחמה על הגנת העם והארץ. לשם כך, בנוסף לכהן הגדול שהיה אחראי על עבודת המקדש, משחו בשמן המשחה כהן נוסף, שנקרא ‘כהן משוח מלחמה’, שתפקידו לעודד את לוחמי ישראל בדברי אמונה, ולומר להם לפני המלחמה: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה’ אֱלֹוהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם” (דברים כ, ב-ד).

כמו כן מצווה על הכהנים לתקוע בחצוצרות כדי לעודד את הלוחמים לגבורה וביטחון בה’, שנאמר (במדבר י, ח-ט): “וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת, וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹוהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם”. וכן עשו במלחמת מדיין, שנאמר (שם לא, ו): “וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא, אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ”. וכן במלחמת יריחו, היה לכהנים תפקיד חשוב בהובלת המלחמה מבחינה רוחנית, שנאמר (יהושע ו, ד): “וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת”. וכן במלחמת אביה מלך יהודה (דבה”י ב’ יג, יב-יד).

בנוסף לכך, בעת הלחימה היו הכהנים נושאים את הארון ומלווים את ישראל במלחמותיהם, ועל ידי כך השכינה שרתה במחנה ישראל וזכו לעזרה משמיים, שנאמר (במדבר י, לה): “וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ”. וכן נאמר (דברים כג, טו): “כִּי ה’ אֱלֹוהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ”, ובארו שהכוונה לארון ה’ שהיה בקרב המחנה (פסיקתא זוטרתא, יראים ועוד). וכן נאמר (במדבר יד, מד-מה) על המעפילים שעלו להילחם בלא הסכמת משה רבנו ובלא ליווי הארון, והובסו: “וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה’ וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה”. וכן כאשר נצרכו לשאול באורים ותומים בענייני המלחמה, היו שואלים לפני הארון (שופטים כ, כז; שמואל א’ יד, יח). ובארון היה “השם וכל כינויו” (סוטה מג, א, ונחלקו באיזה ארון מדובר). מסתבר שהכהנים שנשאו את הארון היו לוחמים עזי נפש, כדי להגן על הארון, שכן האויב היה מתאמץ ללוקחו בשבי ולהכריע בכך את המערכה, כדוגמת לקיחת הדגל במלחמות רבות. וכיוון שהיו לוחמים עזים, בשעה קשה עמדו בפרץ כנגד מורדים ואויבים, וכדרך שהחשמונאים הובילו את המרד ביוונים שגזרו להעביר את ישראל על דתם.[1]

תפקיד נוסף חשוב היה ללויים, להיות שוטרים, שנאמר (דברי הימים ב’ יט, יא): “וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם, חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי ה’ עִם הַטּוֹב” (יבמות פו, ב). בכלל תפקיד זה כפי הנראה היו אחראים על מתן הפטור לחיילים ממלחמת רשות, ושומרים על החיילים שלא יפחדו וינוסו. שנאמר (דברים כ, ה-ט): “וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ: מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם”.

וכיוון שחלק משמעותי מתפקידי הלויים היה לשמש כשוטרים בישראל, נראה שלאחר תחילת המלחמה, הם היו אחראים על חיזוק הלוחמים וענישת הבורחים מהמערכה, וכפי שאמרו חכמים (משנה סוטה ח, ו), שהיו מעמידים אחרי הלוחמים זקיפים, היינו שוטרים גיבורים, כדי להקים את הנופלים במלחמה. ועוד זקיפים אחריהם, “וכשילין (קרדומות) של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור, הרשות בידו לקפח את שוקיו, שתחילת ניסה נפילה…”.[2]


[1]. במקביל ליציאת הלוחמים לקרב, הלויים היו משוררים ומתפללים למען חלוצי הצבא הלוחמים, כפי שנאמר בימי יהושפט: “וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים וּמִן בְּנֵי הַקָּרְחִים לְהַלֵּל לַה’ אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה… וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה, נָתַן ה’ מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ” (דברי הימים ב’ כ, יט-כב). ויש אומרים שמזמור ‘יַעַנְךָ ה’ בְּיוֹם צָרָה’ שבתהלים (פרק כ), נכתב עבור הלויים המתפללים על הלוחמים בקרב (מאירי סוטה מב, ב).

כפי שלמדנו למעלה, הכהנים יצאו עם הארון ללוות את לוחמי ישראל במלחמתם, והארון היה הביטוי לכך שה’ בקרב מחנה ישראל. וכן בימי דוד, הארון היה עם הלוחמים במצור על רבת בני עמון (שמואל ב’ יא, יא). השאלה עם איזה ארון היו יוצאים. נאמר בדברים (י, א-ב), שה’ צווה את משה לבנות ארון שבו יניח את הלוחות השניים. לדעת רבי יהודה בן לקיש בתוספתא (סוטה ז, יז-יח), ובירושלמי (שקלים ו, א; סוטה ח, ג), בארון זה היו בתחילה שברי הלוחות עם הלוחות השניים. לאחר שבנה בצלאל את ארון הברית, הועברו אליו הלוחות השניים, ושברי הלוחות נותרו בארונו של משה, ועמו היו יוצאים למלחמות, מלבד כשהוציאו בני עלי את ארון הברית למלחמה בפלשתים, ונענשו על כך שהארון נשבה (שמואל א’ ד-ו). וכ”כ רש”י (דברים י, א), רבנו בחיי (שם), ר”י (תוס’ עירובין סג, ב) ועוד. וכתב תוס’ רא”ש (סוטה מב, א), שלאחר שבנה שלמה את בית המקדש, גם שברי הלוחות הועברו לארון הברית, ובארון של משה נותרו שם ה’ וכינויו. מנגד, לדעת חכמים בירושלמי, לא היו שני ארונות אלא ארון הברית בלבד, והוא הארון שעשה משה (ראב”ע דברים י, א), או שלאחר שבצלאל בנה את ארון הברית, ארונו של משה נגנז (רמב”ן שם). אמנם גם לדעה זו, באר האברבנאל (במדבר י, יא) שהיה ארון נוסף מלבד ארון הברית, שבו שמו את האפוד והחושן עם האורים והתומים ובהם שמות ה’, ועמו היו יוצאים למלחמה.

[2]. משנה סוטה ח, ו: “וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם, ובעקבו של עם (אחרי הלוחמים) מעמידין זקיפין (גיבורים) לפניהם (להעמיד את הנופלים), ואחרים מאחוריהם (שנועדו להעניש את הבורחים) וכשילין של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו, שתחילת ניסה נפילה…” וכיוון שגם זה תפקיד משטרתי, כעין משטרה צבאית יש מקום לומר שהלויים מִלאו תפקיד זה.

על תפקיד הלויים כשוטרים נאמר: “וְדָוִיד זָקֵן וְשָׂבַע יָמִים וַיַּמְלֵךְ אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ עַל יִשְׂרָאֵל… וַיִּסָּפְרוּ הַלְוִיִּם מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמָעְלָה… וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים” (דברי הימים א’ כג, א-ד). וכן נאמר: “לַיִּצְהָרִי כְּנַנְיָהוּ וּבָנָיו לַמְּלָאכָה הַחִיצוֹנָה עַל יִשְׂרָאֵל לְשֹׁטְרִים וּלְשֹׁפְטִים” (שם כו, כט). וכן בימי יהושפט: “וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם, חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי ה’ עִם הַטּוֹב” (שם ב’ יט, יא). וכן בימי יאשיהו: “וְעַל הַסַּבָּלִים וּמְנַצְּחִים לְכֹל עֹשֵׂה מְלָאכָה לַעֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה וּמֵהַלְוִיִּם סוֹפְרִים וְשֹׁטְרִים וְשׁוֹעֲרִים” (שם לד, יג). וכן אמרו (יבמות פו, ב): “בתחילה [בימי בית המקדש הראשון] לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוים, שנאמר: ושוטרים הלוים לפניכם. עכשיו, אין מעמידין שוטרים אלא מישראל” (משום שרק מעטים מהם עלו לבניית בית המקדש השני). וכן אמרו חכמים (ספרי דברים טו), שהלויים היו השוטרים שהתלוו לשופטים להעניש את החוטאים. וביאר רבי דוד פארדו, שתפקיד זה שייך ללויים מצד ששורשם במידת הגבורה (ספרי דבי רב דברים א, טו), והם המשיכו בכך את תפקידם ממצרים ומעצירת החוטאים והענשתם בחטא העגל (משך חכמה במדבר ט, ט-י; מלבי”ם שמות לב, כז). וכן מצינו ברש”י (במדבר כו, יג): “ומצאתי בגמרא ירושלמית (מובא במדרשים אחרים), שכשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, ובאו הכנענים להילחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות מהר ההר למוסרה… ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות…” וכן כתב הרב גורן (תורת המדינה עמ’ 238).

אמנם משמע שמינו שופטים ושוטרים מכל שבט ושבט (דברים טז, יח), ואפשר לומר, שהכוונה שמינו מבני לוי שחיו בנחלת אותו השבט. ויש מפרשים שבנוסף לשוטרים מבני השבט, היו גם הלויים שוטרים, עם סמכויות שיפוטיות (באר שבע סוטה מב, א; עשה לך רב ג, מח).

ג – קדושת הכהן

מצוות מיוחדות ייעדה התורה לכהנים, כדי לקדשם ולהכינם לתפקידם הרוחני. ככלל אפשר לומר שהאיסורים המיוחדים לכהנים נועדו לרומם אותם מעל הצדדים המסובכים והקשים שבמציאות. בשני תחומים הגבילה התורה את הכהנים, בתחום המשפחה ובתחום הטהרה.

בתחום המשפחה: אסור לכהן להתחתן עם גרושה, זונה או חללה, שנאמר (ויקרא כא, ז): “אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ, כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹוהָיו”. איסור גרושה כולל גם חלוצה, אבל עם אלמנה מותר לכהן להתחתן. האיסור להתחתן עם זונה חל על אשה שקיימה יחסי אישות עם אדם שלפי התורה אסור לה להתחתן עימו, כמו גוי או עם אביה או אחיה או אחד משאר קרוביה האסורים עליה. וכן אשת איש שזנתה, גם אם אח”כ התאלמנה, אסורה לכהן. ואף שבדרך כלל זונה נקראת מי שמפקירה עצמה תמורת תשלום, ויש מכנים כך גם אשה שקיימה יחסי אישות שלא במסגרת הנישואין. לעניין הלכה זו זונה נחשבת רק מי שזנתה עם אדם שמהתורה אסור לה להתחתן עמו, אבל מי שקיימה יחסי אישות עם אדם זר ללא נישואין, אפילו עשתה זאת תמורת תשלום, כיוון שמבחינה עקרונית היתה יכולה להתחתן עמו, אינה נקראת לעניין הלכה זו זונה, ומותר לה עדיין להתחתן עם כהן. גם עם גיורת אסור לכהן להתחתן (שו”ע אה”ע ו, ח). חללה האסורה לכהן היא בת שאביה חילל את כהונתו בהולדתה, כגון בת שנולדה לכהן וגרושה, אמנם לישראל היא כשרה.

התחום השני הוא הטהרה, לפיו אסור לכהנים להיטמא למת, כלומר אסור להם לגעת במת או לשהות עימו בחדר אחד או תחת קורת גג אחת. ורק לאחד מקרוביו מדרגה ראשונה מותר לכהן להיטמא, כלומר לשהות עימו תחת קורת גג אחת, ובשעת הצורך אף לגעת בו. הקרובים מדרגה ראשונה הם: אביו, אימו, אחיו, אחותו הרווקה, בנו, ביתו וכמובן אשתו. שנאמר (ויקרא כא, א): “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו, לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ – לָהּ יִטַּמָּא”. כמו כן אם אירע שהכהן פגש בדרכו מחוץ לישוב ‘מת מצווה’, היינו מת עזוב, שאין מי שיודע על מקומו ומטפל בקבורתו, מצווה על הכהן לגמול חסד עם המת ולקוברו, למרות שאינו קרוב משפחתו ובתוך כך יצטרך לנגוע בו ולהיטמא.

הרב קוק הסביר שעל פי מושגי הנצח המוחלטים, המוות הוא חזיון שווא. למעשה הנשמה עוברת מעולם לעולם, מעולם נמוך לעולם גבוה יותר, ורק בעולם הזה המוות נראה כדבר נורא ומזעזע. ומאחר שתפקיד הכהנים לבטא את רעיונות הנצח שמדגישים את החיים ואת החסד, הרחיקה אותם התורה מן המוות, כדי שמבחינה רגשית לא יושפעו כל-כך מהצער והייאוש המלווים אותו (אורות הקודש ח”ב עמ’ שפ). אמנם הרחקה זו אינה מוחלטת, ולקרוביהם או למת מצווה, הם נטמאים, אלא שבכל זאת הרחיקה אותם התורה באופן יחסי מהמוות.

אמנם לכהן הגדול העומד בראש הכהנים קבעה התורה דינים חמורים יותר. משום שלרום מעלת תפקידו, עליו להיות קשור יותר לעולם הנצח, ולהתרחק מהצדדים הקשים והמסובכים שבחיים. לפיכך, אסור לכהן הגדול להיטמא אפילו לקרוביו, ורק למת מצווה מותר לו להיטמא. וכן אסור לכהן הגדול לשאת אשה אלמנה, ורק עם בתולה יכול היה הכהן הגדול להתחתן. שנאמר (ויקרא כא, י): “וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם (באבלות על קרוביו). וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא. וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא, וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלוֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלוֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה’. וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח. אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה, וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי ה’ מְקַדְּשׁוֹ”.

ראוי לדעת, שהמקדש נועד לשמש תבנית שנלמד ממנה כיצד להעמיד את ערכי הקודש בחיי כל ישראל והעולם, קודש הקודשים כנגד האמונה, סגולת ישראל, התורה וברית הנישואין. השולחן שבקודש כנגד כל העבודות והפרנסות, המנורה שבקודש כנגד כל החכמות והאומנויות, המזבח הפנימי כנגד התפילה, המזבח החיצוני כנגד ההקרבה ומסירות הנפש. כיוצא בזה, יש ללמוד מעבודת הכהנים במקדש לכל העבודות המסייעות ליישוב העולם והטבתו. כשם שהכהנים צריכים לקדש את עצמם לעבודת המקדש ולהיזהר מדברים שעלולים להסיח את דעתם מעבודתם, כך כל אדם צריך למצוא ערך מוסרי בעבודתו, וככהן יטהר ויקדש עצמו לקראתה. למשל, אם הוא מורה או רופא, ידאג לישון היטב, כדי שיוכל למלא את תפקידו כראוי. אם הוא מהנדס, לא ישקוט על שמריו, אלא ירחיב את ידיעותיו ויכוון דעתו כדי שיוכל למלא את תפקידו באחריות ולהוסיף טובה וברכה בעבודתו. וכן בכל העבודות.

ויש יחידי סגולה שהם ככהנים גדולים, כמו רופא בעל יכולות נדירות להצלת חיים, שעליו לקדש עצמו ככהן גדול הנכנס לקודש הקודשים, וממקדש עבודתו לא יצא, אפילו לצורך קרוביו. וגם אם באמצע חופת בנו, יוזעק פתאום אל בית החולים, ייפרד בחופזה מבנו, מאשתו ומאורחיו, והם ידעו לאן הוא הולך וילוו אותו בתפילה שיצליח למלא את שליחותו, להציל את החולה המפרפר עכשיו בין חיים למוות. וכן מפקד ביחידת עילית, שצריך להיות נכון תמיד לכל קריאה, ואם בעת שילווה את אשתו ללידת בנם ייקרא פתאום לעזרת ישראל מיד צר, ייפרד ממנה לשלום, וכשם שכל ישראל היו מתפללים ביום הכיפורים על הכהן הגדול שיצא לשלום מקודש הקודשים, כך אשתו תתפלל עליו בעת לידתה שישוב מהקרב לשלום לראות את בנם.

ד – כהן רשע

לאחר שלמדנו, כי בני אהרן הכהנים נבחרו לברך את ישראל, משום שתפקידם להיות אנשי הרוח והחסד בעם, יש מקום לשאול: איך יתכן שגם כהנים שאינם צדיקים מברכים את ישראל, הרי אין להם זכויות שבעבורן יתברכו ישראל? לא זו בלבד אלא שגם כהן שעובר עבירות, כגון אכילת נבלות וגילוי עריות, מצווה שיעלה לדוכן ויקיים את המצווה שציווה ה’ את הכהנים לברך את עמו ישראל באהבה.

ההסבר לכך הוא, שבאמת ה’ הוא זה שמברך את עמו ישראל באהבה, וכדי שהברכה תתגלה בעולם, צריך שנבטא אותה בשפתיים, דהיינו שנעשה משהו שיביע את הכרתנו בכך שה’ הוא מקור הברכה בעולם. הכהנים ככלל הם הקבוצה בעלת התפקיד המקודש בעם ישראל, ולכן הם שהצטוו להיות השליחים שמבטאים את הרצון האלוקי לברך את עם ישראל. אולם הברכה אינה תלויה בצידקותו הפרטית של הכהן המברך, אלא ברצון האלוקי לברך את עם ישראל (רמב”ם הלכות תפילה טו, ז; ועי’ עולת ראי”ה עמ’ רפג).

לכן גם כהן רשע שחטא בעבירות רבות, מצווה שיברך ברכת כהנים, משום שהברכה היא מהקב”ה ולא מהכהן. ואם יבטל את עצמו מלברך, רק יוסיף עוד חטא על חטאיו. וכמו שכתב על זה הרמב”ם בהלכות תפילה (טו, ו): “אין אומרים לאדם רשע: הוסף (עוד) רשע והימנע מן המצוות”.

אמנם לעניין מתן תרומות ומעשרות לכהנים וללויים, מצווה ליתנם לכהנים ולויים תלמידי חכמים שלומדים ומלמדים תורה. וכפי שהורה המלך חזקיהו (דברי הימים ב’ לא, ד): “וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'”. ורק אם לא היו שם כהנים ולויים שעוסקים בתורה, צריך לתת את התרומות והמעשר לכהנים ולויים שאינם תלמידי חכמים, מפני שכלל השבט נועד לכך, שהרי אין לו נחלה בארץ. אמנם מיד כאשר יגיעו לשם כהנים ולויים תלמידי חכמים, יחזרו לתת להם את המתנות (ראו פנה”ל כשרות ז, ג, 1).

ה – העבירות שפוסלות את הכהן מלשאת את כפיו

אמנם יש חטאים שפוגעים בקדושת הכהונה, כגון כהן שנושא גרושה או אינו נזהר מלהיטמא למתים, וכיוון שחטא הכהן באיסורים שנועדו לשמור על קדושתו המיוחדת, קנסו אותו חכמים שלא יעלה לדוכן, ולא יעלו אותו לתורה בעלייה הראשונה המיוחדת לכהנים. ואם ירצה לחזור בתשובה, עליו לגרש תחילה את אשתו הפסולה, ולנדור נדר על דעת רבים שיותר לא ישא נשים שאסורות עליו, ולאחר מכן יוכל לחזור ולישא כפיים ולעלות לתורה בעליית הכהן. וכן אם היה רגיל להיטמא למתים, עליו לקבל על עצמו ששוב לא יטמא למתים (שו”ע או”ח קכח, מ, מא).

כהן שעבד עבודה-זרה נפסל מלברך ברכת כהנים. ולומדים זאת מדין עבודת בית-המקדש, שכשם שכהן שעבד עבודה-זרה פסול מעבודת בית-המקדש, כך הוא פסול מלשאת את כפיו (מנחות קט, א, ותוס’ שם). אבל אם חזר בתשובה שלימה, יוכל לחזור ולשאת את כפיו (שו”ע או”ח קכח, לז).

ישנם פוסקים שמשווים את דינו של מחלל שבת בפרהסיא, היינו בפני עשרה יהודים, לדין עובד עבודה-זרה, שאסור לו לעלות לדוכן (מ”ב קכח, קלד). אבל למעשה דעת רוב הפוסקים, שאם הוא אינו מתכוון להכעיס ולמרוד במצוות התורה, למרות שהוא מחלל שבת, רשאי לעלות לדוכן (ראו פנה”ל תפילה כ, י; כשרות כט, יג).

כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר (ישעיהו א, טו): “וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם… יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ” (ברכות לב, ב). כלומר, רק ידיים שנקיות מדם, כשרות לברכת כהנים. וכשם שאסור להכין אבנים למזבח בעזרת ברזל, משום שהברזל מקצר את ימיו של האדם ואילו המזבח נועד לעשות שלום ולהאריך ימיו של אדם, כך כהן שידיו מגואלות בדם, אינו יכול לשאת את כפיו ולהשפיע על עם ישראל ברכה ושלום. תפקידו של הכהן להוסיף חסד וחיים, כמו אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וכהן שהרג, פגם ביסוד כהונתו. וזאת בתנאי שהרג שלא על פי הדין, אבל כהן שהרג באויבי ישראל במלחמה כשר לברכת כהנים, וכדרך פנחס בן אלעזר והחשמונאים, שנלחמו באויבי ישראל וביטאו בכך את כהונתם.

יש אומרים שתשובה אינה מועילה לכהן שהרג את הנפש (שו”ע או”ח קכח, לה), ויש אומרים שמועילה (רמ”א). ויש אומרים שלרוצח בשגגה תשובה תועיל, ולרוצח במזיד תשובה לא תועיל.

למעשה, כהן שהרג בשגגה, צריך לבקש מרבו שידריך אותו בסדר תשובתו, ויורה לו אם אחר כך יוכל לשאת את כפיו. גם כהן שדרס בשגגה אדם למוות – פסול מלעלות לדוכן לברכת כהנים. אמנם אם לא היתה רשלנות בנהיגתו, לכל הדעות אם יעשה תשובה על פי הוראת חכם, יוכל אח”כ לשוב ולישא את כפיו (ראו פנה”ל תפילה כ, יא).

ו – מצווה לכבד כהן

נאמר בתורה בפרשת הכהנים (ויקרא כא, ח): “וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלוֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב, קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם”. מכאן למדו חכמים שיש לכבד ולהקדים את הכהן לכל דבר שבקדושה. הוא מברך ראשון, ופותח בדברים ראשון, ואף בסעודה יש להקדים את הכהן ולתת לו מנה יפה תחילה.

למרות שהכהנים ככלל נבחרו להיות אנשי החכמה והחסד בעם ישראל, אין זה שולל מכל בן ישראל אחר להיות תלמיד-חכם ואיש רוח. משמעות בחירת הכהנים, לייחד משפחה שלימה לעניינים שבקדושה, שעל-ידי כך יקל עליהם ללמוד ולהתקדם, מאחר שכל בני המשפחה עוסקים באותם הנושאים ומחזקים איש את רעהו (לעיל הלכה א). אבל ברור שכל ישראל שייכים לענייני הרוח והקודש, וכן כתב הרמב”ם (הלכות שמיטה ויובל יג, יג): “ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה את ה’, והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים…”

וכן ההלכה לעניין הכבוד. המצווה להקדים ולכבד את הכהן לפני ה’ישראל’ היא כאשר הכהן מלומד יותר, או כאשר הכהן וה’ישראל’ שווים ברמתם הרוחנית. אולם אם ה’ישראל’ תלמיד-חכם גדול יותר מהכהן, אין מצווה להקדים את הכהן לישראל. ויתר על-כן אמרו חכמים (מגילה כח, א), שכל מי שמקדים כהן עם-הארץ לפני ישראל תלמיד-חכם – מחלל את ה’ ומבזה את התורה, ועליו נאמר (משלי ח, לו): “מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת”. ואמרו חכמים במשנה (הוריות ג, ח): שאפילו ממזר, שיחוסו פגום, אם הוא תלמיד-חכם, יש לכבדו יותר מכהן גדול שהוא עם-הארץ.

וכן מסופר בתלמוד (יומא עא, ב), מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית-המקדש במוצאי יום-הכיפורים, וכל העם ליווה אותו בתהלוכה מכובדת לביתו. כיוון שראו את שמעיה ואבטליון, שני חכמי הדור, עזבו את הכהן הגדול והלכו עימם. לאחר מכן כשבאו שמעיה ואבטליון לומר לכהן הגדול שלום, העליב אותם ואמר להם: “יבואו בני העמים לשלום”, והתכוון לרמוז למיעוט ייחוסם, שהיו ממשפחת גרים. ענו לו שמעיה ואבטליון: עדיפים בני גרים שנוהגים כמנהג אהרן, על בן אהרן שאינו הולך בדרכי אהרן הכהן, שהיה חכם וחסיד.

להלכה, אסור להקדים כהן עם-הארץ לפני ישראל תלמיד-חכם. אבל כאשר גם הכהן תלמיד-חכם, למרות שמצד הדין ה’ישראל’ שחכם ממנו קודם, כיוון ששניהם תלמידי חכמים, והכהן אינו נופל באופן משמעותי מרמתו של ה’ישראל’, מותר ל’ישראל’ לוותר לכהן על כבודו, ויש בזה מנהג חסידות, ויזכה עבור זה לאריכות ימים (רמ”א או”ח קסז, יד; מ”ב עא). אמנם, לעניין עליה לתורה, בכל מקרה הכהן קודם, משום דרכי שלום (לעיל ה, ט).

ז – האם מותר להשתמש בכהן

כיוון שמצווה לכבד את הכהן משום שהוא מיועד לתפקידים מקודשים, נפסקה הלכה (ירושלמי ברכות ח, ה), שאין להשתמש בכהן, ומי שמשתמש בו הרי הוא כמועל (מזלזל) בהקדש. שכן השווה עזרא הסופר את כלי המקדש והכהנים זה לזה, כשם שהמשתמש בכלי המקדש לצרכי חולין מועל, אף המשתמש בכהנים מועל.

אולם קשה, הרי הלכה שאם כהן גנב ואין לו יכולת לשלם, עליו להימכר לעבד עברי למספר שנים, ובתשלום עבור עבדותו יחזיר את גנבתו.[3] מכאן שאפשר להשתמש בכהן. התשובה לכך היא, שמשום קדושתו של הכהן, אסור לבקש ממנו עזרה ולהשתמש בו. אבל אם הכהן מיוזמתו רוצה להשכיר את עצמו לעבודה, מותר למעבידו להעסיקו בכל עבודה, שהרי הכהן מקבל על כך משכורת ומרצונו הוא בא לעבודה. וכן אם הכהן גנב ואין לו יכולת לשלם, מאחר שחובתו לשלם את גנבתו, מותר למוכרו כעבד עברי למספר שנים.

על פי זה נפסק להלכה, שהאיסור להשתמש בכהן הוא רק כאשר מבקשים ממנו את העזרה בצורה כזו שלא יהיה לו נעים לסרב, שאז כאילו כופים אותו לעזור. אבל אם הכהן מעצמו רוצה לעזור, מותר לקבל את עזרתו. וכן אם מבקשים ממנו עזרה באופן שיוכל לסרב בלא לחוש אי נעימות, אם הסכים לעזור, מותר לקבל את עזרתו. ואמנם יש מחמירים, שכל זמן שהכהן לא מרוויח שכר או טובת הנאה אחרת, אין להשתמש בו (ט”ז או”ח קכח, לט). אבל לדעת רוב הפוסקים אם הכהן מוכן ברצון לסייע לישראל, אין בזה איסור (רמ”א או”ח קכח, מה; ערה”ש קכח, עב).

כהן שבתו יצאה מכלל ישראל להתחתן בגויים, אין מצווה יותר לקדשו ולכבדו, משום שנאמר (ויקרא כא, ט): “וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת – אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת”. ואף שהוא עצמו עדיין חייב לשאת כפיים ולשמור על כל מצוות הכהונה, הציבור אינו מחויב לכבדו (עי’ רמ”א או”ח קכח, מא).


[3]. עבדות היתה מותרת רק בתקופה שבה אנשים מתו מרעב, ובלא עבדות היתה נשקפת סכנה לקיומם. ואז התורה קבעה מצוות כדי לשמור על כבודו וצרכיו של העבד. אולם בתקופה שבה חברה בריאה מסוגלת לספק מזון לעניים שלא ימותו ברעב, חובה עליה לבטל את העבדות מהעולם, כבמבואר בפנה”ל שביעית ויובל י, יא.

ח – האם מותר לכהן לעבוד בבית-חולים

למדנו שאסור לכהן להיטמא למתים, כלומר, אסור לו לגעת במת או לשהות עמו תחת קורת גג אחת. לפיכך, לדעת רבים אסור לכהן ללמוד רפואה, משום שגם בעת הלימודים וגם בעת עבודתו בבית-חולים ייאלץ להיטמא פעמים רבות למתים. ואף שיש מצווה להציל חיי אדם, כיוון שיש הרבה ישראלים שיכולים ללמוד רפואה, אין צורך שדווקא הכהנים שאסור להם להיטמא למתים ילמדו רפואה (אג”מ יו”ד ח”ג קנה).[4]

לגבי עבודת כהן בבית-חולים, נחלקו האחרונים. יש אוסרים, הואיל וישנו חשש סביר שימות שם מת, ויימצאו הכהן והמת תחת קורת גג אחת (אג”מ שם). ויש מקילים לכהנים לעבוד בבית-חולים, משום שבכל פעם שהם נכנסים לבית-החולים, יש ספק, אולי באותה שעה אין שם מת, או שהטומאה לא תעבור מהאזור של המת למקום שבו הכהן עובד, כגון שיש מחיצות שלימות בין האגף של המת למקום עבודת הכהן, וכן מצרפים דעת הסוברים שטומאה עוברת מחדר לחדר דרך פתח מדרבנן, ולצורך גדול מקילים. אבל ללמוד רפואה מסכימים שאסור, משום שלימודי הרפואה מצריכים מהכהן שיתבונן וייגע במתים (ציץ אליעזר טז, לג; יז, ח; רשז”א בנשמת אברהם שע, ב, הערה 2).

והרב גורן פסק, שלכתחילה ראוי שכהן לא יעבוד בבית-חולים ולא ילמד רפואה, אבל אם הדבר בנפשו, וכל חשקו של הכהן הוא רק ללמוד ולעסוק ברפואה, ניתן להתיר לו משום שיש בזה מצווה של הצלת נפשות.[5]

למעשה אין לכהן ללמוד רפואה או לעבוד בבית חולים, ואם הוא מאוד רוצה ללמוד רפואה, או שזו העבודה היחידה שמציעים לפניו, ישאל שאלת חכם.


[4]. שו”ת מהר”ם שיק או”ח שג; מלמד להועיל ח”א לא; עשה לך רב ח”ג לב; ילקוט יוסף ח”ז ל, ז; שבט הלוי ח”ב קסד. וכן הרב אונטרמן המליץ שכהנים לא ילמדו רפואה (כפי שהביא בשמו בספר תורת הכהן והלוי ע’ פ”ה), וכן הרב הרצוג לא התיר לכהנים ללמוד רפואה, אבל מפני שיש בזה ספקות, אין יכולים לקרוא לכהן רופא שומר מצוות עבריין. ויש פוסקים מעטים שהתירו משום הצלת נפשות או משום ספק היוחסין, עי’ אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח”ג ערך כהן.

[5]. ההיתר מבוסס על כך שהכהן יענוד שרשרת עם תכשיט של רומח קטן ממתכת שנגעה במת, שדין טומאתם כאבי אבות הטומאה, ומאחר שלהרבה פוסקים אין איסור שהכהן יגע במתכת שנגעה במת, כמובא ברמב”ם הלכות אבל ג, ב, וברמ”א יו”ד שס”ט, ממילא הוא רשאי לענוד את השרשרת. ומאחר שהוא כבר טמא, אין איסור שיוסיף ויטמא על-ידי טומאה נוספת כל זמן שהמתכת נוגעת בגופו (כך כתב בספר היובל לרב קירשנבלום עמ’ כט). ויש שחלקו וסברו, שאף שהוא טמא מהשרשרת, אסור לו להיטמא מטומאת מת ממש (הרב בלייך והרב הלפרין בקובצי הלכה ורפואה ח”ג וח”ד).

ט – ברכה ההורים את ילדיהם בברכת כהנים

נאמר (במדבר ו, כב-כג): “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…” מכאן שדווקא הכהנים רשאים לשאת את כפיהם ולברך את ישראל, וישראל שבירך ברכת כהנים עבר על מצוות עשה זו. השאלה, כיצד הורים ישראלים נוהגים לברך את ילדיהם בברכת כהנים?

יש אומרים שרק בנשיאת כפיים אסור לישראל לברך, ולכן מותר להורים לברך את ילדיהם בברכת כהנים, ובתנאי שלא יפרשו את שתי ידיהם על הילדים כדרך הכהנים (ב”ח), ועל פי זה נוהגים מקצת ההורים להניח יד אחת בלבד על ראש הבן או הבת בעת אמירת הפסוקים.

ולדעת רבים, רק כאשר ה’ישראל’ מכוון לברך את ברכת כהנים כמצוותה והלכתה – הוא עובר על המצווה. אבל כשהוא אומר את הברכה שלא בזמן המיועד לה בתפילה, אפילו אם יפרוש את שתי ידיו אין בזה איסור, שכן ברור שהוא אינו מכוון למצוות ברכת כהנים (מ”ב קכח, ג בשם מג”ג, ובאו”ה שם).

דילוג לתוכן