ב – כהנים ולויים תומכי לחימה

תפקיד חשוב נוסף היה לכהנים, לחזק את הלוחמים בצאתם למלחמה על הגנת העם והארץ. לשם כך, בנוסף לכהן הגדול שהיה אחראי על עבודת המקדש, משחו בשמן המשחה כהן נוסף, שנקרא ‘כהן משוח מלחמה’, שתפקידו לעודד את לוחמי ישראל בדברי אמונה, ולומר להם לפני המלחמה: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה’ אֱלֹוהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם” (דברים כ, ב-ד).

כמו כן מצווה על הכהנים לתקוע בחצוצרות כדי לעודד את הלוחמים לגבורה וביטחון בה’, שנאמר (במדבר י, ח-ט): “וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת, וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹוהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם”. וכן עשו במלחמת מדיין, שנאמר (שם לא, ו): “וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא, אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ”. וכן במלחמת יריחו, היה לכהנים תפקיד חשוב בהובלת המלחמה מבחינה רוחנית, שנאמר (יהושע ו, ד): “וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת”. וכן במלחמת אביה מלך יהודה (דבה”י ב’ יג, יב-יד).

בנוסף לכך, בעת הלחימה היו הכהנים נושאים את הארון ומלווים את ישראל במלחמותיהם, ועל ידי כך השכינה שרתה במחנה ישראל וזכו לעזרה משמיים, שנאמר (במדבר י, לה): “וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ”. וכן נאמר (דברים כג, טו): “כִּי ה’ אֱלֹוהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ”, ובארו שהכוונה לארון ה’ שהיה בקרב המחנה (פסיקתא זוטרתא, יראים ועוד). וכן נאמר (במדבר יד, מד-מה) על המעפילים שעלו להילחם בלא הסכמת משה רבנו ובלא ליווי הארון, והובסו: “וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה’ וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה”. וכן כאשר נצרכו לשאול באורים ותומים בענייני המלחמה, היו שואלים לפני הארון (שופטים כ, כז; שמואל א’ יד, יח). ובארון היה “השם וכל כינויו” (סוטה מג, א, ונחלקו באיזה ארון מדובר). מסתבר שהכהנים שנשאו את הארון היו לוחמים עזי נפש, כדי להגן על הארון, שכן האויב היה מתאמץ ללוקחו בשבי ולהכריע בכך את המערכה, כדוגמת לקיחת הדגל במלחמות רבות. וכיוון שהיו לוחמים עזים, בשעה קשה עמדו בפרץ כנגד מורדים ואויבים, וכדרך שהחשמונאים הובילו את המרד ביוונים שגזרו להעביר את ישראל על דתם.[1]

תפקיד נוסף חשוב היה ללויים, להיות שוטרים, שנאמר (דברי הימים ב’ יט, יא): “וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם, חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי ה’ עִם הַטּוֹב” (יבמות פו, ב). בכלל תפקיד זה כפי הנראה היו אחראים על מתן הפטור לחיילים ממלחמת רשות, ושומרים על החיילים שלא יפחדו וינוסו. שנאמר (דברים כ, ה-ט): “וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ: מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם”.

וכיוון שחלק משמעותי מתפקידי הלויים היה לשמש כשוטרים בישראל, נראה שלאחר תחילת המלחמה, הם היו אחראים על חיזוק הלוחמים וענישת הבורחים מהמערכה, וכפי שאמרו חכמים (משנה סוטה ח, ו), שהיו מעמידים אחרי הלוחמים זקיפים, היינו שוטרים גיבורים, כדי להקים את הנופלים במלחמה. ועוד זקיפים אחריהם, “וכשילין (קרדומות) של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור, הרשות בידו לקפח את שוקיו, שתחילת ניסה נפילה…”.[2]


[1]. במקביל ליציאת הלוחמים לקרב, הלויים היו משוררים ומתפללים למען חלוצי הצבא הלוחמים, כפי שנאמר בימי יהושפט: “וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים וּמִן בְּנֵי הַקָּרְחִים לְהַלֵּל לַה’ אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה… וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה, נָתַן ה’ מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ” (דברי הימים ב’ כ, יט-כב). ויש אומרים שמזמור ‘יַעַנְךָ ה’ בְּיוֹם צָרָה’ שבתהלים (פרק כ), נכתב עבור הלויים המתפללים על הלוחמים בקרב (מאירי סוטה מב, ב).

כפי שלמדנו למעלה, הכהנים יצאו עם הארון ללוות את לוחמי ישראל במלחמתם, והארון היה הביטוי לכך שה’ בקרב מחנה ישראל. וכן בימי דוד, הארון היה עם הלוחמים במצור על רבת בני עמון (שמואל ב’ יא, יא). השאלה עם איזה ארון היו יוצאים. נאמר בדברים (י, א-ב), שה’ צווה את משה לבנות ארון שבו יניח את הלוחות השניים. לדעת רבי יהודה בן לקיש בתוספתא (סוטה ז, יז-יח), ובירושלמי (שקלים ו, א; סוטה ח, ג), בארון זה היו בתחילה שברי הלוחות עם הלוחות השניים. לאחר שבנה בצלאל את ארון הברית, הועברו אליו הלוחות השניים, ושברי הלוחות נותרו בארונו של משה, ועמו היו יוצאים למלחמות, מלבד כשהוציאו בני עלי את ארון הברית למלחמה בפלשתים, ונענשו על כך שהארון נשבה (שמואל א’ ד-ו). וכ”כ רש”י (דברים י, א), רבנו בחיי (שם), ר”י (תוס’ עירובין סג, ב) ועוד. וכתב תוס’ רא”ש (סוטה מב, א), שלאחר שבנה שלמה את בית המקדש, גם שברי הלוחות הועברו לארון הברית, ובארון של משה נותרו שם ה’ וכינויו. מנגד, לדעת חכמים בירושלמי, לא היו שני ארונות אלא ארון הברית בלבד, והוא הארון שעשה משה (ראב”ע דברים י, א), או שלאחר שבצלאל בנה את ארון הברית, ארונו של משה נגנז (רמב”ן שם). אמנם גם לדעה זו, באר האברבנאל (במדבר י, יא) שהיה ארון נוסף מלבד ארון הברית, שבו שמו את האפוד והחושן עם האורים והתומים ובהם שמות ה’, ועמו היו יוצאים למלחמה.

[2]. משנה סוטה ח, ו: “וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם, ובעקבו של עם (אחרי הלוחמים) מעמידין זקיפין (גיבורים) לפניהם (להעמיד את הנופלים), ואחרים מאחוריהם (שנועדו להעניש את הבורחים) וכשילין של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו, שתחילת ניסה נפילה…” וכיוון שגם זה תפקיד משטרתי, כעין משטרה צבאית יש מקום לומר שהלויים מִלאו תפקיד זה.

על תפקיד הלויים כשוטרים נאמר: “וְדָוִיד זָקֵן וְשָׂבַע יָמִים וַיַּמְלֵךְ אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ עַל יִשְׂרָאֵל… וַיִּסָּפְרוּ הַלְוִיִּם מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמָעְלָה… וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים” (דברי הימים א’ כג, א-ד). וכן נאמר: “לַיִּצְהָרִי כְּנַנְיָהוּ וּבָנָיו לַמְּלָאכָה הַחִיצוֹנָה עַל יִשְׂרָאֵל לְשֹׁטְרִים וּלְשֹׁפְטִים” (שם כו, כט). וכן בימי יהושפט: “וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם, חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי ה’ עִם הַטּוֹב” (שם ב’ יט, יא). וכן בימי יאשיהו: “וְעַל הַסַּבָּלִים וּמְנַצְּחִים לְכֹל עֹשֵׂה מְלָאכָה לַעֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה וּמֵהַלְוִיִּם סוֹפְרִים וְשֹׁטְרִים וְשׁוֹעֲרִים” (שם לד, יג). וכן אמרו (יבמות פו, ב): “בתחילה [בימי בית המקדש הראשון] לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוים, שנאמר: ושוטרים הלוים לפניכם. עכשיו, אין מעמידין שוטרים אלא מישראל” (משום שרק מעטים מהם עלו לבניית בית המקדש השני). וכן אמרו חכמים (ספרי דברים טו), שהלויים היו השוטרים שהתלוו לשופטים להעניש את החוטאים. וביאר רבי דוד פארדו, שתפקיד זה שייך ללויים מצד ששורשם במידת הגבורה (ספרי דבי רב דברים א, טו), והם המשיכו בכך את תפקידם ממצרים ומעצירת החוטאים והענשתם בחטא העגל (משך חכמה במדבר ט, ט-י; מלבי”ם שמות לב, כז). וכן מצינו ברש”י (במדבר כו, יג): “ומצאתי בגמרא ירושלמית (מובא במדרשים אחרים), שכשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, ובאו הכנענים להילחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות מהר ההר למוסרה… ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות…” וכן כתב הרב גורן (תורת המדינה עמ’ 238).

אמנם משמע שמינו שופטים ושוטרים מכל שבט ושבט (דברים טז, יח), ואפשר לומר, שהכוונה שמינו מבני לוי שחיו בנחלת אותו השבט. ויש מפרשים שבנוסף לשוטרים מבני השבט, היו גם הלויים שוטרים, עם סמכויות שיפוטיות (באר שבע סוטה מב, א; עשה לך רב ג, מח).

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן